העמק דבר על ויקרא כג:לב

שבת שבתון. ביומא דע״ד למדו מזה חמש עינוין. וכתיב בהו שבתון להקטין האיסור שאינו בכרת אלא בעשה. ושיטת גאוני קדמאי והרמב״ם ז״ל שהוא מה״ת וכבר יישבנו בהע״ש סי׳ קס״ז כל הקושיות שהקשו התוס׳ והרא״ש ע״ז. והא שלא פירשו חז״ל האי שבת שבתון כמו בשבת בראשית דכתיב כ״פ שבת שבתון ובא למעט מתוספת כמו שביארנו היינו משום דביוה״כ כתיב מפורש בזה המקרא מערב עד ערב דמשמעו תוספת. וע״כ בא לרבות שארי עינוין דבעשה. והא דבשבת בראשית לא מתפרש על איסור שבותין. משום דבשבת למדנו זה הדין מדכתיב למען ינוח עבדך וגו׳ כמש״כ הרמב״ם הל׳ שבת פכ״ד הל״ב. וע״כ בא למעט תוספת שבת. אבל ביוה״כ משמעו בא״א. וכיוב״ז בפי׳ בעצם. בכ״מ בא למעט בלילה וביוה״כ בא למעט תוספת מכרת ולאו כמש״כ לעיל:

תשבתו שבתכם. הוא מיותר. וידוע דרשת חז״ל שבא לרבות תוספת בשבת ויו״ט. וכבר נתבאר כ״פ דמכ״מ במקום מצוה אין בו תוספת. ומש״ה כתיב במקום מצוה שבת שבתון. וכמש״כ לעיל מקרא ג׳ מקור הענין במו״ק ד״ג. והוכחות ע״ז ממשניות בשבת פ״א ופ״ב. ובזה אינו דומה לתוספת יוה״כ שאסור לאכול אפי׳ תרומה וקדשים בזמן תוספת :