העמק דבר על ויקרא יז:ג

אשר ישחט וגו׳. פרש״י במוקדשין דבר הכתוב. וכ׳ הרמב״ן דזה לר״ע דס״ל בשר תאוה היה מותר במדבר. אבל לר׳ ישמעאל המשמעות כפשוטו דאפילו חולין אסור היה במדבר. אבל מלשון הרמב״ם הל׳ שחיטה פ״ד הי״ז מבואר דאפילו לר״ע הכי הוא דהמשמעות כפשוטו. ולא היה מותר במדבר בשר תאוה אלא בנחירה דוקא ולא לשחוט. ומשום שהיו רגילים לשחוט במדבר לשעירים כדי להביא את שטף הדם לע״ז. אבל בנחירה לא היו רגילים להקריב לע״ז. מש״ה לא אסר הכתוב לאכול לתאוה אלא שחוטה ולא נחלקו ר״ע ור״י אלא במשמעות הפ׳ דכי ירחיב וגו׳ דשם כתיב מצות שחיטת חולין אבל במשמעות פ׳ זו דשחוטי חוץ לא נחלקו לעולם. ולכ״ע היה מתפרש אפי׳ בחולין שהרי סתם כתיב אשר ישחט וגו׳ אבל לדורות היה פי׳ הפ׳ במוקדשין . מעתה לא נחלקו דרשת הת״כ והמדרש שהביא הרמב״ן במשמעות הפ׳. דהת״כ דריש לדינא לדורות והמדרש לפי דרכו דרש באגדה שהיה לשעתו וע״ע מש״כ בס׳ במדבר י״א כ״ב: