העמק דבר על ויקרא טז:כז

יוציא אל מחוץ למחנה. יוציאו מיבעי כמו דכתיב ושרפו ובא ללמד דיציאת אחד נקרא יציאה וכדתנן פ׳ טבול יום היו סובלין אותו במוטות יצאו הראשונים והאחרונים לא יצאו הראשונים מטמאים בגדים והשניים אינם מטמאים בגדים ומש״ה כתיב יוציא דביציאת האחד מיקרי יציאה ומזה למדנו עיקר דין טומאה במוציא שאינו מפורש במקרא אלא השורף אלא משום דיוק יוציא למדנו. וע״ע בסמוך:

את עורותם ואת בשרם ואת פרשם. לפי סוגית הגמ׳ ד״נ הוא פי׳ על הכתוב הקודם ואת פר החטאת ומפרש מה נקרא פר עור ובשר ופרש. ומיהו לעיל ח׳ י״ז דכתיב ואת הפר ואת עורו ואת בשרו ואת פרשו א״א לפרש הכי. ע״כ ביארנו דהיינו ראשו שחשוב ככל הפר וא״כ אפשר ג״כ כאן לפרש הכי ואת פר החטאת היינו הראש יוציא יחיד לבדו שאין כבוד קרבן שיהיה הראש הנשחט נגרר ותלוי ע״כ טוב לחתכו ולהוציאו בפ״ע:

ושרפו באש. הרבה יתעסקו בשריפה והוצאה לשם שריפה בכלל:

את עורתם וגו׳. פי׳ עם עורותם. וע״כ צריך אתה לפרש הכי לר״ש דס״ל בפ׳ טבול יום דאין המוציא מטמא בגדים עד שיוצת האש ברובן וא״כ א״א לפרש יוציא בלשון יחיד כמש״כ אלא דמפרש דמיירי בראש הפר: