העמק דבר על ויקרא יא:ח

ובנבלתם לא תגעו. הדרש ידוע. ולפי הפשט עדיין לא נזכר בפ׳ ענין טומאת מגע כלל ולא מיירי אלא באיסור אכילה. וג״ז נכלל במשמעות טמא כמש״כ לעיל י׳ י״א. ואזהרת לא תגעו כ׳ הראב״ד בת״כ פ״ד ה״י שבא להרחקת אכילה כענין שנאמר בעץ הדעת לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו. והמגע עצמו אפשר לומר כי הוא מגע איסור באוכל של היתר ובבולע כענין שנאמר כל אשר יגע בבשרה ומפרשים לה בבולע עכ״ל. היינו בפסחים דמ״ה ובכ״מ. וכתב רש״י אין לי אלא אלו שאר בהמה טמאה מנין אמרת ק״ו כו׳ וכתב הרמב״ן שאינו עולה כהוגן לפי סוגית התלמוד שא״כ לא יהא לוקה על בהמה טמאה שאין בה אלא מדין ק״ו שאין מזהירין מה״ד. אלא העלה הוא ז״ל שאין צורך לק״ו כלל. אבל שיטת רש״י כדעת הרמב״ם דבכ״מ שאסור בעשה אלא שאין הלאו מפורש שפיר מזהירין מה״ד למלקות וכאן הרי מבואר דרק כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע אותה תאכלו ולא אחרת. אלא שאין בזה לאו מש״ה מהני ק״ו. ודעת התוס׳ פסחים דמ״א א׳ ד״ה א״ב מבואר כדעת הרמב״ן ז״ל.