העמק דבר על ויקרא א:ד

וסמך ידו. ידוע דבעינן שתי ידים ולמד בת״כ מדכתיב בשעיר המשתלח וסמך אהרן את שתי ידיו ובנין אב לכל הסמיכות שתהא בשתי ידים. ועדיין יש להבין למאי כתיב באמת ידו. ומש״כ הרמב״ן דבא בזה הלשון כדי לדרוש ידו ולא שלוחו לא זכיתי להבין דמאי נ״מ אם כתיב ידו הלא הדרש הוא מדלא כתיב וסמך את היד ה״נ אי כתיב ידו יהיה הדרש מדלא כתיב את הידים אלא נראה דבא ללמדנו דבעינן סמיכה בכל כחו וכדאיתא בחגיגה דט״ז ב׳ ופי׳ ידו היינו כחו ומש״ה כתיב בלשון יחיד כי היכי ללמדנו ג״ז המשמעות שהוא כחו. ויש להוסיף דמש״ה נקרא שמאל יד יותר מימין כלשון המקרא אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים משום שהעושה בימין א״צ לכוין לעשות בכח גופו דימין ממילא כחו עמו. אבל העושה בשמאל אינו נעשה יפה אלא אם מצרף בכונה כח גופו. והיינו דביוה״כ שגם הימין חלש אז מפני התענית אינו נסמך אפילו בימין יפה אם לא שמכוין לסמוך בכח גופו מש״ה כתיב שם ידיו דלשתי ידיו יש לו לצרף כחו:

ונרצה לו. הסמיכה מועיל שהקב״ה יתרצה לו:

לכפר עליו. בזריקת הדם שאחריו. זהו פשט המקרא. והכפרה בא על אתה עון שבין אדם לשמים שזה גורם העדר כח להשיג דעת אלהים וממילא אין התפלה מתקבלת ג״כ ובא העולה לרצותו לפני ה׳. וזהו דבר הושע הנביא ו׳ כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלהים מעולות. דעיקר חפץ הקב״ה בקרבן עולה הוא שישיג דעת אלהים ולא גוף העולה. ולהלן ריש פ׳ צו יבואר יותר ועי׳ מש״כ בס׳ שמות י״ב י״ב: