העמק דבר על בראשית ג:יד

אל הנחש. לא עם הנחש דבר ה׳ אלא עם מזלו והוא כמו נחש עצמו:

מכל הבהמה ומכל חית השדה. דבהמה שהיא בייתי וחיה שהיא פראי משתנים בפרנסתם מה שטוב לזה המין חסר מזה המין ומה שטוב לזה המין חסר מזה המין. הבהמה הבייתי מזונותיה על בעליה וכל שערב ומועיל לה בעלים מכינים בשבילה. משא״כ חיה עיקר תענוגיה היא טרף ובשר ומשיגה בדוחק ובמקרה. ובזמן שאין לה ניזונות בע״כ ממה שאין מתקבל אצלה. נגד זה חיה מהלכת וראשה זקוף לפי ערכה שאין עליה עול מה שאין כן בהמה ראשה כפוי ומשועבד לאדם. וארר הקדוש ברוך הוא את הנחש שיהא לו שני החסרונות יחד וגם החסרון עצמו יהי בגרעון יותר מבשניהם. ופי׳ על גחונך תלך. הוא החסרון שבבהמה אבל הרבה יותר מבבהמה. ועפר תאכל כל ימי חייך. הנחש יש לו ג״כ מאכל תאוה וכדאיתא בעבודת כוכבים כ״ט דעל יין מים וחלב מסר נפשא ואינו משיג זה התענוג ובע״כ מאכלו רק עפר. וגרע מחיה שבשעה שאינה משגת טרף אוכלת עשבים ועלים כמ״ש לעיל א׳ ל׳. ונחש עפר לחמו המצוי. זהו פשוט ש״ד. ובגמ׳ יומא ע״ה הוסיפו חז״ל לפרש הרבוי דכל ימי חייך שהוא מיותר ופירשו שאפי׳ בשעה שמשיג מעדניו טועם טעם עפר שמקלקל טעם הערב לו ביותר. וח״א שדעתו אינו מיושב עד שאוכל עפר ובזה גרע מחיה שאם יש לו טרף אינו מוכרח למאכל שאינו ערב לו: