העמק דבר על בראשית כב:יב

ואל תעש לו מאומה. כפרש״י שלא יעשה בו אפי׳ רושם דם כמו ענין דם ברית שאע״ג שאינו במצוה זו כגון שנולד מהול מ״מ מצוה להטיף דם ברית אבל כאן הזהירו גם ע״ז:

כי ירא אלהים אתה. זה המאמר נפלא והלא כבר נודע אפי׳ לכל אדם אשר אברהם ירא ואוהב את ה׳ ע״צ היותר אפשר. ואדרבה מזה המעשה לבד לא היה ההוכחה חזקה על שהוא ירא תמיד את אלהים אחר שבידו להמית גם בלי הקרבת אברהם. והרי מלך בו״ד אם יגזור על אדם לשחוט את בנו אי אפשר להתעקש בזה. אחרי שיודע שביד המלך להמית את שניהם האב והבן. אלא ענין הנסיון הי׳ בשני דברים. חדא. שאם מלך צוה על אדם הדיוט שאין לו הכרה ודברים עם המלך. לשחוט את בנו פשיטא שאין לו מה לעשות כ״א לילך ולעשות כדבר המלך. אבל אם יאמר לאוהבו אשר רגיל עמו הרבה. לעשות דבר נפלא כזאת. פשיטא שלא יתאפק מלשאול את המלך מדוע. ואיך. ואולי ישנה הרצון. כך היה אפשר באברהם שהיה אוהבו של הקב״ה ומצא לבו לבקש על סדום הרבה והנה בבוא לפניו גזרה כזו על בנו שהוא כנפשו לא דבר מאומה והלך ועשה בלי שום שאלה והתמהמה ואין זה כמו שהיה אוהב נפלא רק היה עליו פחד ה׳ כמו אחד האדם. ובדבר שנוגע לנפשו לא דבר מאומה. והוא רבותא נפלאה וע׳ מש״כ בס׳ דברים ד׳ י׳:

ולא חשכת וגו׳ ממני. זהו רבותא שנית.

וטעם על ואל תעש לו מאומה. כי אם היה מצוה הקב״ה לשחוט ולהרוג את בנו. הלא רוצה ואינו רוצה היה מוכרח לעשות. אבל בצווי ה׳ להעלות לעולה ואין עולה אלא לרצון כדכתיב לרצונכם וא״כ אם היה מצד ההכרח לא היה יצחק נתקדש לעולה. והיה רשאי אח״כ להטיל בו מום. אבל כאשר היה אברהם עושה באהבה ברצון גמור עד שנתקדש לעולה וא״כ לא חשך ממנו. ומש״ה הזהירו שלא יעשה בו מום: