העמק דבר על שמות לד:יב

פן תכרות ברית ליושב הארץ אשר אתה בא עליה. מיירי בשעת כבוש קודם שנכלה כל יתדות הארץ. כמבואר מלשון אשר אתה בא עליה. ותו ממה דכתיב בסמוך ואת אשריו תכרותון. והיינו גדוע דכתיב בס׳ דברים ז׳ ה׳ ואשריהם תגדעון. ומפרש בגמ׳ ע״ז דמ״ה בהא דכתיב במק״א ואשריהם תשרפון באש ומשני דגדוע קודם לכבוש. וכבוש קודם לשריפה. וה״נ בהאי קרא דכתיב תכרותון מיירי בשעת כבוש. והנה לעיל כ״ג בפ׳ לא תהיה משכלה וגו׳ וכל הענין דמיירי ג״כ בזה המשך כמש״כ שם. ונזהרו אז ישראל לא תכרות להם ולאלהיהם ברית וגו׳ כי יהיה לך למוקש. וביארנו כי כאשר אין לחוש שיעבדו אז ע״ז של שבעה אומות אלא משום מורא שלא ימסרו נפשם ע״ז כדאי׳ כיב״ז בסוכה דל״ח שלא לאגרויי שיטנא. וזה אינו ע״ז ממש כדמסקינן בסנהדרין דס״א. מכ״מ הוא למוקש. וכאן לאחר העגל ניתוסף אזהרה זו ביותר באשר אז לא נזהרו כ״א כריתת ברית עמם ואלהיהם ביחד. אבל עמם לבד היו רשאים. אבל היום נזהרו פן תכרות ברית ליושב הארץ לבד ג״כ:

פן יהיה למוקש בקרבך. בראותך אותם עובדי עבודת כוכבים תבוא גם אתה להמשך אחריהם: