העמק דבר על שמות יב:לד

וישא העם. של ישראל:

טרם יחמץ. לריה״ג שאמר שלא הוזהרו אז על אכילת חמץ אלא אותו יום מתפרש כמשמעו דאע״ג שהיו רשאים לאפות חמץ לאכול למחר אבל לא הספיק העת. ולחכמים דס״ל שהיו אסורים בחמץ כל שבעה. ה״פ שראוי היה לאפות במצרים מצות אבל לא הספיק העת. ע״כ נשא העם הבצק. ואם היה מחמיץ היו שורפים. וסיפר הכתוב כאן שלא במקומו. שהרי מיירי מה שהיה בחצות הלילה. והנשיאה היתה בבוקר בעת שיצאו. אלא מספר דכ״כ הכריחו אותם חיל מצרים שלא יתעכבו עד שלא הניחום לאפות שם אלא קיפלו הבצק כדי לצאת תומ״י בבוקר:

משארותם צרורות בשמלתם על שכמם. מה שנשתייר מאכילת מצת הלילה צררו בשמלותם כדי שיהיה מוכן ליציאה בבוקר. וכבר מבואר במכילתא שנהגו בשיורי מצת מצוה כבוד. וצררו בשמלות ועל שכמם וכפרש״י: