העמק דבר על שמות יב:טו

שבעת ימים וגו׳. מכאן ואילך קאי רק על לדרתיכם. דלא כפסח מצרים שלא נזהרו מחמץ אלא ביום הראשון ופ׳ להלן ל״ד. אלא שמכ״מ לא אכלו חמץ כל ז׳ עד אחר ביזת הים משום שלא היה להם חמץ אבל לדורות הוזהרנו כל שבעה:

תשביתו שאר מבתיכם. בפ׳ זו בזה המקרא ובמקרא י״ט לא הזכיר אלא שאור ולא כמו להלן י״ג ז׳ דכתיב ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור. והטעם דשם הא דכתיבי תרווייהו מפרש בגמ׳ ביצה ד״ז ב׳ דאי כתיב שאור ה״א משום דחימוצו קשה אבל חמץ דאין חימוצו קשה אימא לא. וזה לא שייך בפ׳ שאנו עומדים דמפרש המקרא טעם על מ״ע דתשביתו ועל ל״ת דלא ימצא משום כי כל אוכל חמץ ונכרתה. א״כ עיקר הטעם שייך בחמץ דראוי לאכילה יותר משאור ויש לחוש יותר משא״כ שם לא נזכר הטעם. שפיר הייתי אומר שהקפידה תורה דוקא על שאור שחימוצו קשה:

מיום הראשון עד יום השביעי. מכאן דרשו במכלתא ענשו שבעה ואזהרתו לעולם. וע׳ מש״כ בהע״ש סי׳ פ׳. ובתשב״ץ ח״ג סנ״א גריס אזהרתו שבעה וענשו לעולם :