המקנה כה

בפ' ה' מהלכות אישות מבואר כדברי הריטב"א דכתב שם גבי אדם חשוב דצריך שיאמר לה בהנא' זו שקבלתי ממך אך מלשון הרי"ף והרא"ש לקמן דף ז' מבואר דאפי' בשאומר הרי את מקודשת לי במנה שנתת לי אם הוא אדם חשוב מקודשת ובזה מובן דברי הטור סוף כ"ז שכתב שם והרמב"ם כתב נתנה היא ואמר הוא אינה מקודשת ותמה עליו הב"י שם והב"ח ז"ל מפרש דברי הטור דלהרמב"ם ז"ל בעינין באדם חשוב נמי אמירה דידה שתאמר ואקדש אני לך והוא דוחק ולדעתי נר' דכוונתו הוא דלדעת הרמב"ם באדם חשוב צריך שיאמר לה בפי' בהנאה זו וכו' ולכך לא חילק הכא בפ' ג' בין אדם חשוב או לא. ועיין בק"א סוף סי' כ"ז

שם בגמרא אמר שמואל בקדושין נתן כסף וכו' בספ"י נסתפ' בקידושי שטר אי בעי אמיר' דידי' ע"ש. ועיין מה שכתבנו בפי' רש"י ז"ל בריש מכלתין במשמעות לשון ירושלמי בזה ועוד יש קצת ראי' מהא דקאמר ביבמות ר"פ חרש דחרש שקידש יכול לגרשה דכשם שכונסה ברמיזה וכו' ואי נימא דבשטר לא בעי אמירה א"כ כשקידשה בשטר לא שייך לומר כשם שכונסה כך מוציאה ברמיזה דהא בגט ודאי בעינן אמירה כמ"ש בספ"י מקרא דושלחה ע"ש וכן כתב הב"ש דלדעת הטור והר"ן והש"ג הגט בטל בלא אמירה עיין בסי' קל"ו ס"ק א' אך נראה דהא דקאמר שם כשם שכונסה ברמיזה לאו מוטעם אמירתו דהרכנתו הוי כאמירה כדאי' בגיטין דף ע"א וכונת המשנה שם דאע"ג דחרש לית לי' דעת' צילותא ועל זה קאמר כשם שכונסה ברמיזה וכו' ונראה דהא דאמר שמואל מלתי' גבי כסף דוקא משום דלפי המסקנ' דמיירי שמואל דאמר לי ובשטר וביאה לא בעינן שיאמר לי לא מיבעי' בביאה דאיכא ידים מוכיחות דלא שייך לומר שמקדש לחבירו גבי ביאה וכן נראה בקידושי שטר דלא בעינן שיאמר לי כמו שיבואר לקמן דבגירושין לא בעינן שיאמר ממני. אפי' לפי המסקנא מפני שהגט מוכיח שנכתב בו שמו ושמה וממיל' ה"ה בקידושי שטר השטר מוכיח ואפי' לפי דעת הפוסקים דלא בעינן שמו ושמה בשטר קדושין מ"מ י"ל לפי מה שכתבו הפוסקים דהא דלא הוי בשליח הגט חצי דבר דאין עדי מסירה יודעים עדות השליחות דכיון דגט חתום בידה הו"ל כולה דבר כמו שנתבאר בריש פ' האיש מקדש ע"ש וזהו דוקא משום שכתב בגט שמו ושמה אבל אי נימא בשטר קדושין דלא בעינן שמו ושמה א"כ הא גופא הוי ידים מוכיחות שלעצמה קידשה דא"ל שאדם אחר עשאה שליח לקדש בשטר זה דאין השטר מוכיח מתוכו כיון דאין כתיב בו שמו ושמה הו"ל חצי דבר וק"ל. ועיין בק"א סי' כ"ז:

שם אמר רב פפא לאביי למימר' דסבר שמואל ידים שאינו מוכיחות וכו'. הקשה הרא"ש ז"ל לפי הגירס' בפ' קמא דנדרי' בידים שאינו מוכיחות אביי אמר הוין ידים רבא אמר לא הוין ידים למה לי' לאביי לאוקמ' מילתא דשמואל דלא כותי' ויש פוסקים שהכריחו מזה דסוגי' דנזיר דף ס"ב עיקר דאתמר שם איפכ' אביי אמר לא היין ידים רבא אמר הווין ידים כדאית באה"ע סי' כ"ז ונראה דיש ליישב לפי הגירסא דנדרים דהא בנזיר שם פריך הניח' וכו' ומשני כר"ט וכו' הניחא לר"ט וכו' ומסיק כר"א דס"ל כי יפליא שני פעמים אחד הפלאה להיתר ובחגיגה דף יו"ד גבי היתר נדרים פורחין באויר ס"ל לשמואל דנפק' לי' היתר נדרים מולא יחל הוא אינו מוחל וכו' ורבא ס"ל שם דשמואל עדיפ' מכולם א"כ לשמואל עצמו מודה אביי דע"כ ס"ל דלא הוי ידים מקרא דכי יפליא דהא לא קיי"ל כר"ט (וכמו שכתב הר"ן בריש נדרים דהא דקאמר רבא שם מה נזירות בהפלאה היינו אפי' לר"ט אבל לרבנן עיק' קרא דוכי יפליא אתי' לידי שאינו מוכיחו' כסוגי' דנזיר שם לגרסת ר"ת שם) א"כ שפיר הוצרך אביי לפרש מילתא דשמואל בדאמר לי ודו"ק. וכיון שזכינו לזה נראה לענ"ד דיש ליישב הגירס' דנזיר דאינו סותר לסוגי' דנדרי' ואדרב' לטעמייהו אזלי דהא אמרינן בנדה דף מ"ו גבי מופל' סמוך לאיש דנפק' מוכי יפליא דיודע להפלות ע"ש והיא פלוגת' דתנאי בנזיר דף כ"ט ע"ב ע"ש וסוגי' דנזיר שם דף ס"ב אזלא למ"ד מופל' סמוך לאיש דרבנן כמבואר שם לעיל מזה וע"ז מקשה כי יפליא גבי נזיר למה לי ולפ"ז יש לפרש עפ"י מ"ש תוס' ד"ה איש כי יפליא וכו' בשם ריב"א הא דאמר לאתויי היינו כמשמעו לרבות משום דכתיב כי יפליא שני פעמים ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ע"ש והיינו למ"ד מופל' סמוך לאיש מדרבנן דתרווייהו כי יפליא מייתרא ואביי ס"ל דחד כי יפליא דהיתר נדרים כר"א ואידך כי יפליא למעוטי ידים שא"מ דלא הוי ידים אבל בסוגי' דנדרים פליגי אליבא דהילכתא דקיי"ל כהאי תנא דמופלא סמוך לאיש דאוריית' וא"כ לא מייתר אלא חד כי יפליא ושפיר אמר רבא דילפינן מיני' מיעוט' דלידים שאינו מוכיחות דלא הוי ידים ורבא לטעמי' דס"ל בחגיגה שם דשמואל עדיפא מכולהו דהיתר נדרים מבל יחל נפקא ואביי לטעמי' דס"ל בנזיר שם דחד כי יפליא להיתר נדרי' כדר"א וממיל' למ"ד מופלא סמוך לאיש דאוריית' ליכא שום מיעוט להכי ס"ל דהוי ידים ולפ"ז י"ל הא דמהדר אביי הכא דס"ל לשמואל דלא הווין ידים היינו משום דאית' בנדה דף מ"ו אמר שמואל בעלה מפר לה ממ"נ וכו' הרי דשמואל מספק' לי' אי הוי מופלא סמוך לאיש דאורייתא או דרבנן א"כ האיך אמר שמואל הכא מקודשת משמע קידושי וודאי דהא למ"ד דמופל' סמוך לאיש דאוריית' ולפי מה דס"ל בחגיגה שם דהיתר נדרים מלא יחל ע"כ אייתר לי' חד כי יפליא למעוטי דלא הוי ידים והו"ל למימר ספק מקודשת ותו מדאמר נותן לה כסף או שוה כסף ע"כ בקידושי וודאי מיירי דאי בקידושי ספק אפי' קידשה בתמרה ס"ל לשמואל לקמן דף י"ב דהוי ספק קידושין ועפ"ז נראה לענ"ד ליישב קושי' התוס' בד"ה הכא במ"ע תימא דבריש מס' נדרים וכו' דהא דמקשה הש"ס התם מאי דוחקי היינו דהו"ל לאוקמ' מתני' כהאי תנא דס"ל מופל' סמוך לאיש דרבנן דהא שמואל מספק' לי' בהא כנ"ל ותו דלפי מאי דמשמע בנדה שם דס"ל לר"י גבי קטן שלא הבי' שתי שערות דמופלא סמוך לאיש מדרבנן וא"כ צ"ל דר"י ס"ל כר"א דהיתר נדרי' מחד כי יפליא נפקא דלא כשמואל בחגיגה שם א"כ שפיר מקשה מאי דוחק' לאוקמי כר' יהוד' דס"ל מופל' סמוך לאיש דרבנן ודלא כוותי' בהיתר נדרים ודו"ק ועיין בתשובת הרא"ש כלל ל"ה בשם הר"מ דס"ל דבנדרים הוי מיעוט ובנזירות לבד הוי ריבוי ונדחק שם בזה. ולולי דבריהם ז"ל נראה לענ"ד דמיעוט' דכתיב גבי נדרים ומיעוט' דכתיב גבי נזירות הוי שני כתובים כדקיי"ל בעלמ' דכל שני כתובי' הבאים כאחד אין מלמדין וממיל' נשמע דבעלמא כגון בקידושין וגירושין וכיוצא בהן הווין ידים ופלוגת' דאביי ורבא היינו במקומות אחרים. ועל דרך שכתבנו לעיל דלמ"ד מופל' סמוך לאיש דאורייתא דלא אייתר אלא חד כי יפליא ס"ל לרבא דילפינן מיני' בעלמא דלא הוי ידים ובסוגי' דנזיר דאזלא למ"ד מופלא סמוך לאיש דרבנן ס"ל לרבא בנזיר דהו"ל שני כתובים ולאביי דס"ל דחד כי יפליא אתי' להיתר נדרים כדאמר שם בנזיר הוי איפכ' דלמ"ד מופל' סמוך לאיש דאוריית' ליכא שום מיעוט ולמ"ד מופלא סמוך לאיש דרבנן אייתר חד כי יפליא דלא הוי ידים כנ"ל. ולפ"ז א"ש טפי הא דס"ל לר' יהודא ידים שא"מ לא הוי ידים אף דס"ל בנדה שם גבי קטן שלא הבי' שתי שערות דמופלא סמוך לאיש דרבנן ואייתר לי' תרי כי יפליא מ"מ ר"י לשיטתו אזיל דס"ל שני כתובים הבאים כאחד מלמדין וממיל' א"ש הא דמדמה הכא קדושין לנזירות היינו משום דלשמואל דמספק' לי' במופל' סמוך לאיש אי הוי דאורייתא א"כ לא הוי שני כתובים וילפינן מנזירות לקידושין כנ"ל כן נראה לי הדברים ברורים וכעין זה מצאתי בכתיבת יד קודש כבוד אחי ז"ל ועיין בק"א ודו"ק היטב

בגמרא הכא במ"ע דאמר לי וכו'. כתב הרא"ש ז"ל כשמדבר עמה על עסקי גיטין וקדושין אע"ג דלא אמר לי הוי קידושין. ולא אמרינן דגרע מלא אמר כלל כמו בסיפא דהריני אישך דגרע דלא מהני אפי' במדבר. ונר' דלא דמי למ"ש הריטב"א ז"ל דהא דמקשה הש"ס מאהא אע"ג דאהא לא הוי ידים מוכיחות כלל משום דהו"ל שמואל לאוקמה כשהי' מדבר בתחלה על עסקי נזירות א"כ משמע דהכא לא מהני אפי' כשמדבר עמה עע"ק. אך ז"א דלא דמי להדדי דהתם וודאי אי לא אמר כלום אע"פ שהי' מדבר על עסק נזירות לאו כלום הוא משא"כ הכא דאם הי' מדבר עמה עע"ק הוי קידושין גמורים א"כ מה"ת יגרע במה שאמר הרי את מקודשת ולא אמר לי אלא דלפ"ז קשה דהו"ל להש"ס לאוקמי בהכי מלתא דשמואל ולולי דברי המפורשים ראשונים הי' נראה לפרש דבאמת הא דקאמר הב"ע דאמר לי לאו לשבושי דברי שמואל דלשון הב"ע לא משמע הכי אלא דמוקי הא דשמואל במדבר עמה בתחלה עע"ק ואמר שרוצה לקדש אותה לעצמה ואח"כ אמר הרי את מקודשת סתם כדברי שמואל ממש והיינו דקאמר הב"ע ר"ל דשמואל מיירי בענין שאמר כבר לי וע"ז מקש' הש"ס א"ה מאי קמ"ל דס"ל להש"ס בפשיטות דלא גרע משתיקה ומשני דעיקר משום סיפא נקט ובזה אתי שפיר הא דמסיק הש"ס הכא כתיב כי יקח וכו' ולכאורה אין לזה ענין לתי' זה ולפמ"ש אתי שפיר דשמואל מיירי כשמדבר עמה על עסקי קדושין א"כ ע"כ צ"ל באומר הריני אישך אפילו במדבר עמה בתחלה לא מהני משום דגרע אם לא אמר כלל וע"ז הוצרך לאתויי קרא דכתיב כי יקח ולא שיקח את עצמו ר"ל דמיעט' התורה שלא יקח א"ע ולכך גרע משלא אמר כלל וכן כתב הרא"ש וטוש"ע באמת דלא מהני בזה אפי' במדבר ולפי מ"ש הוא מפורש בסוגי' וק"ל

תוס' בד"ה הב"ע משמע דמסיק הכא לשמואל דידים וכו' כבר כתבתי בסמוך ליישב קושיי'

בא"ד ועוד דקאמר בגיטין דף פ"ה וכו' ושמואל סבר כרבנן וכו' וכן ההוא דטופסי גיטין וכו' אין אדם מגרש אשת חבירו וכו' וכן הוא בנדרים לכאורה משמע מדבריהם דהא דמשני דאמר לי היינו דוקא בקידושין אבל בגירושין מיירי אפי' לא אמר ממני משום דאין אדם מגרש אשת חבירו. אך לולי דבריה' הי' נראה דכיון דהתם מיירי בכתיבה עצמה דלא כתב בהם מנאי. ומהא משמע להו דשמואל סבר כרבנן מדאמר שמואל דף כ"ו שצריך שישייר הרי את מותרת לכל אדם ולא אמר שצריך שישייר ודין א"כ י"ל כיון דבעי' שיכתוב שמו ושמה אין לך הוכח' גדולה מזו וכיון דבמתני' דף כ"ו קאמר שצריך לשייר שמו ושמה ממילא דתו אין קפיד' במינאי והא דלא משני הש"ס הכי בריש נדרים אליב' דרבא משום דלר"א דס"ל ע"מ כרתי כשר הגט אפי' לא כתב שמו ושמה כמ"ש תוס' בגיטין דף