המקנה קמא

למדו מעשה גדול מלימוד ולכך כתיב ושמרו לעשות ומי נתלה במי כפי' רש"י ז"ל אבל בניהם אשר לא למדו אין לתלות הלימוד שלהם במעשה דהא בהם הלימוד גדול ממעשה מיהו יש לפרש בפשטות לפי פי' רש"י ז"ל דקאי על המלך שקורא לפניהם דלגבי האבות שלמדו כבר אינו אלא למיגמר דבכל עת שחוזרים ושומעים ולומדים מתחזק בהם היראה לשמור ובזה המעשה גדול לכך תולה במעשה אבל לגבי בניהם אשר לא ידעו הוי לגבי המלך לאגמירא ועדיף טפי ממעשה לכך אינו תולה אותו במעשה וק"ל: ברש"י ד"ה מתחלתו משמט וכו' מיה"כ עבדי' חוזרין וכו' לכאורה משמע מדבריו דהמקשן הוי סבר דאין עבדים נפטרין אלא בסוף שנת היובל ומשני דמיה"כ נפטרים והוא תמוה דלא מצינו שום תנא דסבר דיובל משמט סוף השנה אלא דפליגי ר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן ורבנן דריב"ב ס"ל דמראש השנה חל יובל. ורבנן ס"ל דמיוה"כ חל יובל. ויותר הי' נראה לפרש דהמקש' הוי סבר כרבנן דמיוה"כ חל יובל וכיון שנכנס שנת ק"ד עד יוה"כ הוי לי' למחשי' מקצת שנה ככול' דהא אין לומר דחשיב שנים שלימות דהא בחל' נתחייבו בביאתו לארץ אף דעדיין לא נשלמו ארבעים שנה לתורה דהא לא נתנה התורה עד סיון אלא ע"כ דמקצת שנה ככולה ה"נ הוי לי' למחשיב ק"ד ומשני דקסבר כריב"ב דקסבר יובל מתחלת שנה משמט. ולכאורה הי' נראה דס"ל לרש"י ז"ל דאם נפרש כן אכתי לא משני דהא שנת התורה מתחילין מחודש סיון א"כ כבר נכנס שנת י"ד מסיון עד ר"ה. אע"כ צ"ל דמתחיל למנות שנות התורה מיוה"כ שירד משה מן ההר בלוחות אחרונות והתחיל ללמוד את התורה עם ישראל א"כ לא נשלם שנת ק"ג דתורה עד יוה"כ א"כ א"א לפרש קושי' המקשה הכי

אך לענ"ד נראה דמזה אין הכרח דנהי דהתחילו שנת התורה מיוה"כ מ"מ כשיגיע ר"ה של שנה שני' כבר נשלם השנה נמצא דנשלם ק"ג דתורה בר"ה של ק"ד דהא אמרינן בר"ה דף יו"ד דיותר חשבינין מקצת שנה ככול' בתחילת המנין מבסוף המנין כדקאמר שם מה נדה שאין תחילת היום עול' לה בסופ' וכו' אם כן כיון דמנה הכא לחל' מקצת שנה ככולו בסוף המנין כ"ש דראוי לחשוב מקצת שנה ככול' בתחילת המנין אם כן שפיר י"ל דהמקש' הוי סבר דיובל אינו מתחיל אלא מיה"כ וכבר מר"ה עייל שנת ק"ד ומשני דסבירא לי' כריב"ב דבר"ה חייל יובל הוי מכווין ק"ג שני' ומהאי טעמא גופה נרא' דאין לחשוב מנין התור' מחודש סיון דאם כן נימא דבר"ה שאח"כ מתחיל שנה שני' דאם כן יהי' שמיטה ס"ב לתור' ודוחק לומר דשבע שכיבשו נשלמו קודם ר"ה של שנת ט"ו משבאו לארץ ונחשב באותו סוף שנה למנין שמיט' לעשות שמיט' בשנת כ' דכיון דכתיב שש שנים תזרע שדך וגו' וכתב הרמב"ם ז"ל דמזה יליף דאינו אלא לאחר שחילקו שזרע כל אחד שדהו המיוחד לו אם כן אין סברא לומר כלל ליחשוב יום בסוף שנה כשנה ע"כ נרא' דגם רש"י ז"ל פי' כן כמ"ש אלא דכיון דהוי ס"ד דמקש' דחשיב שנת ק"ד דהוי סבר דמיום הכיפורים חל היובל משום דכתיב ביוה"כ תעבירו שופר ומשני דקסבר מתחילתו משמט ר"ל מתחילת השנ' דהיינו כריב"ב דאמר מתחילת השנ' חל היובל וע"ז פי' רש"י ז"ל דהא דכתיב ביוה"כ תעבירו שופר היינו משום דאז נפטרין לבתיהן כדאיתא בר"ה שם בד"ה לא הי' משתעבדין בעבדיהם ולא הי' נפטרין לבתיהן עד תקיעת שופר של יוה"כ ודו"ק: שם אין תחלת דינו של אדם וכו' כבר כתבנו בפתיחת מסכת כתובת דזהו שאחז"ל במס' ר"ה דף י"ז שהש"י מעביר ראשון ראשון ואי איכא רוב עוונות מחשיב בהדייהו והענין היא כי הב"ד של מעלה אינן יכולין לדון על ביטול תורה מפני שהתורה מתקיימת במחשב כענין שנאמר והגית בה יומם וליל' שהוא ל' מחשב' כדכתי' והגיון לבי לפניך וכתי' והגות והגות לבי תבונות והם אינם יודעי' המחשב' לכן הקב"ה מעביר אותו עון שהוא תחילת דינו כדקאמר הכא אבל אחר שנמצא בו רוב עוונות נודע הדבר שלא עסק בתור' אפי' במחשב' כי התור' מגינה ומצלת מן החטא ע"ש באריכות וי"ל עוד מפני שהעוסק בתור' מדקדק מאוד במעשיו ונענש על דיקדוקי המצות וסביביו נשער' מאוד אפי' שגגה נחשב לזדון וכיון שהב"ד של מעלה לא דינהו על ביטול ד"ת ומחזיקי' אותו בלימוד ע"י הרהור כל ימיו מדקדק מאוד עמו בדקדוקי המצות להעניש אותו על כל דקדוקי מצות ע"כ טובתו הוא שמגל' השי"ת שלא למד ואין לדקדק ולהעניש אותו כל כך בעונש חמור על כל דקדוקי המצות וק"ל

דף מ' לא עלתה בידו וכו' יש לפרש ע"פ מ"ש בחידושי תורה בפ' הנה אנכי נותן לפניך את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע ובחרת בחיים וגו' וצריך להבין העצה זו כי מי אשר לא יבחר בחיים יותר מן המות וכ"ש מה שפירש רש"י בתהלים י"ו אתה תומך גורלי אתה הוא אשר הניחות ידי על החלק הטוב שנאמר החיים והמות נתתי לפניך ובחרת בחיים. ונראה לפרש דכבר כתבנו במתניתין שרמזו למה שאחז"ל לעולם ירגיז אדם יצה"ט על יצה"ר וכו' והוא בשני דרכים או ע"י התורה וק"ש או ע"י זכרון יום המות אמנם הפרש גדול בין זה לזה כי ע"י התורה וק"ש נעשה יצה"ר טוב כמ"ש לעיל מ"ש שמתם סם תם שנעשה מאותו סם בהיפוכו בא"ת ב"ש אותיות חי וזהו החיים והטוב אבל בזכרון יום המות אף שע"י זה הוא מכיר שהיצה"ר בא להחטיאו כדי להמיתו ומתרגז כנגדו מ"מ אין תועלת בזה אלא שלא ישמע ליצה"ר אבל אין בזה תוספת חיים וטובה וזהו שאמר הנה נותן לפניך שני דרכים לשבר היצה"ר הא' הוא החיים והטוב שהוא תורה וק"ש והא' הוא המות והרע שהוא זכרון יום המיתה להכיר שהיצה"ר הוא רק רע כל היום והעצה היעוצ' מאת הש"י לבחור בתורה וק"ש שבזה נעשה היצהר"ע טוב ואוכל מפירותיו בעוה"ז כמ"ש במשנת אלו דברים וכו' ות"ת כנגד כולן והיינו דאמר הכא על מתני' כל שישנו במקרא וכו' דהיינו רמז על הדברי' לנצח בהן היצה"ר ואמר ע"ז שאם ירגז על היצה"ר ביום המיתה שהוא צורר נפשו כל היום לא עלתה בידו אלא שמתרגז עליו ואינו שומע לו אבל אדם טוב שנעשה יצה"ר טוב מטעימים אותו מפרי מעשיו וטוב לו בעוה"ז ובעוה"ב וק"ל

שישי ועלזו כנף רננות. צהלי קולך לאל והרימי מענית. פרק האשה נקנית. כלילת יופי חותם תכנית. מה יפית בגדלך ומה נעמת בתבנית כל תלתלי תורת הקנאות במשנותיך נשנית. אוחילה לאל יוסיף עוד ידו שנית להופיע עלינו רב טוב צפונית. אל ה' ויאר לנו אור חדש בהוד הדרת קודש. בפרק האיש מקדש: האיש מקדש פרק שני

בתו' ד"ה האיש מקדש וכו'. דלא שייך לשנוי' הכי וכו' יש לדקדק דלא נראה כן מדבריהם בב"מ דף ע"ט ע"ב בד"ה השתא מניקה אמרת וכו' וז"ל דלא שייך כה"ג למיתני זו ואף זו כיון דאיתא בכלל מה דאמר בסוף כמו גבי מפנין ארבע וחמש קופות דפריך חמש מפנין ארבעה מבעי' ומשני ארבע וחמש כדאמרי אינשי אבל אי לאו הכי אמרי אינשי לא שייך לשנוי זו ואף זו קתני כיון דארבע בכלל חמש אלא דמוסיף וכו' הרי דס"ל דאפי' בשני תיבות כמו ד' וה' שייך לומר לא זו אף זו קתני ואפשר דהכ' נמי יש לתרץ כענין תירוצם שם דגם הכא בו הוא בכלל שלוחו כדאמר לעיל דף כ"ג ע"ב מי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ושליח מצי עביד וכו' וק"ל:

שם בגמר' מצוה בה יותר מבשלוחה וכו' הנה הר"ן והיש"ש נדחקו בטעמא דמצוה בה אף דקימ"ל דאשה אינה מצווה על פרי' ורבי' ויותר נראה דמכאן ראי' לשיטת התוס' בגיטין דף מ"א ע"ב דאף דקי"ל דאשה אינה מצווה על פרי' ורבי' מ"מ היא מצווה על עשה דשבת יצרה וכן משמע פשטא דסוגי' בב"ב דף קי"ט ע"ב גבי בנות צלפחד כמו שפי' הרשב"ם שם ובחידושי אה"ע הארכתי בזה ותו נראה דאף שאינה מצווה על פרי' ורבי' מ"מ כיון שהיא רוצה להנשא לאיש אסורה להיבעל לו בלא קידושין משום לא תהי' קדישה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' אישות א"כ הוי הקידושין מצוה כמו מצות שחיט' והפרשת תרומה ושילוח הקן דאינו מצווה על השחיטה ועל הפרשות תרומה אלא אם רצה לאכול אסור בלא שחיטה ובלא הפרשה וכן בשילוח הקן דאינו מצווה לשלוח אלא אם רוצה ליקח הבנים וכיוצא בהן רבים ואפ"ה מברכים עליהן אשר קדשנו במצותיו וממילא שייך בהן מצוה בה יותר ובשלוחה כדאיתא בנדרים דף ל"ו ע"ב גבי הפרשות תרומה מצוה דילי' הוא וניחא לי' למיעבדה ונראה דהא דאמר ללישנא קמא גבי דידי' מצוה בו יותר מבשלוחו לאו משום מצות פרי' ורבי' לחוד דלא פסיקא אם כבר קיים מצות פרי' ורבי' ותו דאי משום פרי' ורבי' לחוד אין הקידושין אלא הכשר מצוה לחוד ולא דמי כ"כ להא דר' ספרא. דהכנה דשבת מצוה מפורשת בתורה היא והכינו את אשר יביאו ולפמ"ש אתי שפיר דהקידושין גופא הם מצוה שמברכין עליהם ואפשר דהר"ן והיש"ש סברי כדעת החולקים על הרמב"ם וס"ל פלגש מותרת להדיוט בלא קידושין אך לפ"ז גם בדידי' ליכא מצוה משום פ"ו דיכול לקיים פ"ו בפלגש כמ"ש הרא"ש בריש כתובות והעיקר בזה כמ"ש בק"א סי' כ"ו דאף החולקים על הרמב"ם היינו אם נושאה בתורת פלגש אבל אם נושאה להיות להם כל דין איש ואשתו מודים דאסורי' להיבעל בלא קידושין ע"ש ודו"ק:

שם אבל בהא איסורי לית בה וכו'. נראה הא דנפקא לר' יוסף דלית בה איסורא כלל אע"ג דבקטנה איכא איסורא כדאמר לקמן ונהי דגבי דידי' איכא איסורא טפי מ"מ י"ל דלא זו אף זו קתני דאפי' בדידה איכא איסורא ונראה משום דמשמע דסיפא האשה מתקדשת קאי ארישא דנקט בו ובשלוחו ועלה קאמר דהאשה מקבלת הקידושין ממנו ומשלוחו ע"י עצמה וע"י שלוחה א"כ אי נימא דגם בדידה איכא איסורא שתתקדש ע"י שלוחה ע"כ הא דקאמר בה היינו בדיעבד כיון שהיא מקבלת ע"י שלוחו גם בה איכא איסורא והדר קשה השתא בשלוחה בה מיבעי' וע"כ צ"ל דמצוה בה יותר מבשלוחה וממילא מוכח דבדידה ליכא איסורא דאי ס"ד דאיכא איסורא לא שייך מצוה במקום איסורא ושפיר קאמר הא איסורא ליכא מיהא לפ"ז משמע ממתני' דאשה יכולה לעשות שליח לקבל הקידושין מיד שליח בעלה דהא לפמ"ש דקאי ארישא גם בשלוחה קאי ארישא ואע"ג דבגט איכא פלוגתא דרב ור' חנינא בגיטין דף ס"ג ע"ב י"ל כיון דאמר שם טעמא דרב משום חצרה הבאה לאחר מכאן א"כ לא מיבעי' בקידושי כסף דלא