המקנה קיג

שלא ידחה משום שיכול האב לומר לא בעינא שזהו עיקר העשה שאמר' התורה להשלים רצונו ובזה אתי שפיר לשון הש"ס שם מאי לאו דאמר ליה שחוט לי ובשל לי ולא אמר כפשטא דה"א שמותר לשחוט ולבשל משום כבוד אביו משום דאתי' עשה דכיבוד ודחי. ולפמ"ש אתי שפיר דאי לאו משום השלמת רצונו שאמר שחוט לי ובשל לי אין סברא לומר דדחי כיון דיכול לומר לא בעינא. וע' מ"ש לעיל ביישוב לשון הש"ס: ויותר מזה נראה דע"כ צ"ל הכי דהא דאמר האב היטמא כגון שהאב שוגג או אומר מותר דאל"ה פשיטא דלא ישמע לו דהא הוי ליה רשע ואף דקיי"ל באומר לשלוחו צא וחלל שבת פטור המשלח דאין שליח לדבר עבירה כדלקמן דף מ"ב ז"א חדא דהא אמרי' שם דחייב בדיני שמים. ותו דהא טעמא דפטור אמר שם דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין והכא אי סלקא דעתך דהבן צריך לשמוע לו ממילא האב חייב ואם כן הוי בכלל דאינו עושה מעשה עמך כדאיתא ביבמות דף כ"ב וכן משמע מדברי התוספות בדברי המתחיל של בן ע"ש וע"כ צ"ל שהאב שוגג או אומר מותר או שאמר לו בע"ש שחוט לי ובשל ושכח הבן או נאנס ואכתי קשה למה אין הבן מודיע לו כדקאמר לעיל דאמר לו אבא כתוב בתורה כך וצ"ל דטעמא שצריך שיאמר לו כך כתוב בתורה כשרואה שאביו עובר על מה שכתוב בתורה הוא משום דאמרה התורה דהוא ואביו חייבין בכבודו אבל אי לא גלי רחמנ' ה"א כיון שאביו שוגג אין להשיב דעתו מחמת שום מצוה שבתורה כנ"ל וזהו עיקר המצוה להשלים רצונו ודו"ק

שם ע"ב הכא תורה דילי' הוא וכו'. נראה דדבר זה מוכרח דהא אמרינן לקמן דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול וכ"ש כבוד המקום דעדיפ' טוב' דכולם חייבין בכבודו אלא ע"כ משום דכ"ע דילי' הוא משא"כ במלך בשר ודם שאין המלוכה שלו כמו שיבואר לקמן ובזה יש להבין הפסוק בסדר משפטים בפ' שלח הנה אנכי שולח לפניך מלאך וגו' השמר מפניו ושמע בקולו אל תמר בו כי לא ישא לפשעכם כי שמי בקרבו ר"ל שכבודו הוא כבוד שמי אשר בקרבו ר"ל שהוא אינו יכול לימחל על כבודו מפני שהכבוד אינו שלו שהוא כבוד שמי אשר בקרבו ובחידושי תורה הארכתי בזה ובזה מובן פי' הפסוק בסדר שלח שמעו כי אתה ה' בקרב העם הזה ועננך עומד עליהם וגו' ר"ל שלא יחשבו מצרים שחטאו נגדו דהא הי' לו לימחול על כבודו כיון ששמעו כי אתה ה' בעצמך שוכן בקרבם ועננך עומד עליהם וע"כ הטעם משום דהשי"ת יכול לימחול על כבודו ונראה הא דלא הביא ראי' ממה דאית' במכילת' והביאו רש"י ז"ל בפ' יתרו בפסוק ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכול לחם ומשה היכן הלך אלא שהיה עומד ומשמש עליהם אף על גב דמשה היה רבם של כל ישראל אלמא דיכול לימחול על כבודו ואפשר דגבי משה וודאי אוריית' דילי' הוא שהרי הקב"ה נתנו למשה במתנה כמ"ש חז"ל ואין ללמוד מזה ועיין מה שכתבתי לקמן בזה וק"ל:

שם מה זה יהושיע אנו יושבין וכו' לכאורה היה נראה הא דלא אמר רבי יהושע מיד כשלא רצה רבי אליעזר לקבל מרבן גמליאל משום דהוי סבר דסבירא ליה לרבי אליעזר דהאיסור הוא על המקבל ובזה וודאי אין תשובה מן המלאכים שקבלו מאברהם כיון שהם ידעו בעצמם שהם מלאכים אבל כששמעו מרבי אליעזר שהקפיד על שימוש רבן גמליאל משמע דהאיסור הוא על המוחל שפיר הביא לו ראי' מאברהם וכן רבי צדוק לא הקשה לרבי אליעזר מהאי טעמא משום דאין דבריו נמי הכרח אלא על המוחל לבד וק"ל:

שם הקב"ה מעלה נשיאי' ומוריד מטר ועורך שולחן וכו' נראה דהאריך בלשונו משום דאיתא בריש מס' תעני' דמפת' של מטר הוא ביד הקב"ה בעצמו ואינו מוסר לשליח ומזה עיקר הוכחתו שהקב"ה מוחל על כבודו וכי היכא דלא נימא דכל העולם כולו שאני לכך קאמר ועורך שולחן לפני כל אחד כמו שאמרו חז"ל מטר בשביל יחיד פרנסה בשביל רבי' הרי דמוכח דאפי' בשביל יחיד מוחל על כבודו ובזה מיושב שלא הביא ראי' מקרא דאמר לעיל וה' הולך לפניהם יומם משום דהוי מצי למימר דבשביל כל ישראל שאני וק"ל:

שם מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול וכו' כבר כתבנו לעיל הטעם משום דאין המלכות שלו ואינו יכול למחול כבוד מלכות שמים אשר בקרבו וכן כתב המהרש"א ז"ל ובזה נראה דיש ליתן טעם מה שתיקנו חז"ל ברואה מלך ישראל לברך שחלק מכבודו ובמלך עכו"ם שנתן מכבודו משום דמלך ישראל אין המלכות שלו אלא של הקב"ה והוא יש לו חלק בו משא"כ במלך עכו"ם שאין בזה כבוד להקב"ה אלא לו בלבד לכך מברך שנתן ובזה נראה דנכון הא דאמר בזבחים דף ק"ב לעולם יהא אימת מלכות עליך דכתיב וירדו כל עבדיך אלה אלי משמע דאפי' במלכות עכו"ם צריך שתהא אימתו עליו ואפ"ה איתא בריש ע"ז גבי אנטנינוס שמחל על כבודו וגחין קמי דרבי היינו משום דמלך עכו"ם ודאי דיכול למחול על כבודו שהכבוד שלו אלא דלכאורה קשה מה דאמר בזבחים שם דמשה רבי' ע"ה היה לו דין מלך א"כ קשה ממכילתא דפ' יתרו שהיה משה עומד ומשמש עליהם ונראה דהא דבמלך אין כבודו מחול מייתי מקרא דשום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך כדפי' רש"י ז"ל בכתובות דלשון שום תשים משמע שימות הרבה ונראה לפרש דבריו ז"ל דמשמעות שום תשים משמע שבכל עת ישים עליך מלך ולא מתקיים זה אלא שיהיה לו בכל שעה אימת מלכות א"כ לא דמי לאביו או רבו דאף שמצוה להיות אימתן עליו היינו ביש לו אב או רב אבל אינו מחוייב להיות לו רב ולכך כשמחל על כבודו הו"ל כאין לו רב משא"כ במלך שמחויב לקבל עליו מלך נמצא כשמוחל על כבודו הרי באותו שעה אינו מקיים מצות שימת מלך עליו לכך אין כבודו מחול) וממילא מתורץ מהך דמשה שלא נצטוו במצות שום תשים עליך מלך עד שנכנסו לארץ וק"ל:

שם ר' יוסי הגלילי אומר אין זקן אלא מי שקנה חכמה וכו'. לכאורה לפי מאי דמפרש הש"ס פלוגתייהו אי מיירי קרא בחד או בתרי אפי' אי הוי ר"י הגלילי יליף זקן מזקני העדה כת"ק מצי לפרש קרא בתרי דמדשבק ריה"ג ילפות' דיליף ת"ק מקרא דאספה לי שבעים איש משמע להדיא דאי לאו דרשה דזה קנה חכמה אין לשון זקן יוצא מידי פשוט' שהוא זקן בשני' ואף דיליף מקרא דאספה ליה שבעים איש מזקני ישראל דבעינן חכמים מ"מ בעינן נמי שיהא זקן בשני' ובזה מובן לשון הרא"ש ז"ל מה שהקשה דלת"ק ל"ל שיבה דהיינו משום דלפי מ"ש מוכח דלת"ק זקן משמע זקן וחכם והוצרך לדחוק דה"א זקן זקני השוק ע"ש והיינו דפשיטא ליה לת"ק דיליף מקרא דאספה לי משמע נמי זקן בשני' ולא הוי איצטרך שיבה כלל ואין להקשות לפ"ז הא דקאמר הש"ס לריה"ג דאי ס"ד כדקאמר ת"ק נכתוב רחמנא מפני שיבה וזקן תקום והדרת ולא קאמר נכתוב רחמנא זקן לחוד דמשמע לת"ק זקן וחכם ז"א דהש"ס בעי לשנוי אליבא דריה"ג עצמו דמשמע ליה זקן זה שקנה חכמה דהיינו חכם לבד מנ"ל למידרש דקרא מיירי בתרתי דלא כסברות ת"ק וע"ז הוצרך לשנוי' דאפי' למאי דמשמע לי' לריה"ג זקן הוא חכם לבד אכתי הו"ל למכתב מפני שיבה וזקן ולכאורה היה נראה ליישב קושית הרא"ש ז"ל דהא מקשה הרשב"א ז"ל על הא דמשני הש"ס לת"ק משום דבעי למסמיך זקן לויראת דאכתי הו"ל למכתב תקום והדרת פני שיבה וזקן ויראת וגו' ותירץ דאי לאו דפסק' קרא באמצע לא הוי ידעינן הך דרשה דסמוכים. ולפ"ז אי לא הוי כתיב שיבה כלל כ"ש דלא הוי ידעינן למדריש סמוכין לכך הוצרך התורה למכתב שיבה בתחילת הפסו' כדי למידרש סמוכין אך לפ"ז לא הוי א"ש ז"ש רש"י ז"ל בד"ה אי ס"ד וכו'. דליכא למימר דרבי יוסי אזקן אשמאי נמי פליג א"כ היינו איסי בן יהודה ולפמ"ש היה אפשר לומר דריה"ג ס"ל בהא כאיסי בן יהודה דאפי' זקן אשמאי ואפ"ה איכא בינייהו דאיסי בן יהודא מפרש זקן כמו ת"ק דהיינו זקן ממש כפשט' ואפי' זקני שוק ולא יליף מזקני עדה והא דאיצטרך זקן אע"ג דכבר כתיב שיבה היינו לאסמוכי לויראת אבל יניק וחכים לא. אך נראה דס"ל לרש"י ז"ל ותוס' ז"ל דדוחק הוא לפרש אליבא דת"ק דהא דאיצטרך שיבה היינו לאורוי' סמיכת דויראת כנ"ל דא"כ הו"ל למכתב זקן גם ברישא דקרא וממילא הוי ידעינן מיתורא דזקן דאתי לאסמוכי לויראת וע"כ צ"ל לת"ק דהא דאיצטרך שיבה היינו כא"ש הרא"ש ז"ל דלא נימא זקן זקני השוק וממילא גם לאיסי ליכא למימר דלא איצטרך זקן אלא משום לאסמוכי דא"כ הו"ל למכתב שיבה גם בסיפא דקרא ודו"ק

בתו' ד"ה מאי שנא וכו' ולא קאמר משום דאיסי וכו' לכאורה יש לדקדק דמנא להו דלאיסי אפי' חכם צריך לעמוד אפי' מפני זקן אשמאי דהא משמע מדבריהם בסוף הדיבור דדוקא חכם צריך לעמוד מפני זקן וחכם משמע דאי הוי מופלג בחכמה א"צ שיעמוד מפני הזקן שאינו מופלג בחכמה וכ"ש דאיכ' למימר דרבי יוחנן שהיה מופלג בחכמה לא היה צריך לעמוד בפני זקן ארמאי והיינו דרב נחמן ששלח גוזאי ולא בעצמו משום כבוד התורה כדאית' לקמן והיינו משום דסביר' ליה דחכם פטור לכך שלח עבדיו שהם חייבין וצ"ל דסביר' ליה דאי נימא דסביר' ליה לאיסי דאפי' סבא ארמאי אין לך הבדל גדול יותר ממה שהבדיל הקב"ה בין ישראל לעמי' אם כן אי נימא דחייב התורה לישראל לעמוד מפני סבא ארמאי תו אין שייך לחלק בין חכם או אינו חכם ועמ"ש לקמן בזה וק"ל: בא"ד ונראה לר"י דוודאי יניק וחכים צריך שיהא מופלג וכתב המהרש"א ז"ל יש לדקדק דמי הכריח להו לפרש דיניק וחכים היינו מופלג דאפי' זקן דקרא לאו היינו מופלג מ"מ איצטרך למיכתב תרווייהו להשמיענו דיניק וחכים צריך לעמוד מפני הזקן ויש ליישב דקרא לא משמע להשמיענו להקדים אלא דממילא משתמע וכו' ע"ש וקשה לפי דבריו ז"ל מאי בעי התוס' בזה להשמיענו דין יניק דחכים צריך לעמוד מפני זקן וחכם מה שאין צורך בתירוצם ותו דמנא להו דין זה דאדרבא סברא הוא איפכא מדס"ל לריה"ג כת"ק דבפני זקן ע"ה א"צ לעמוד משמע דאפילו ע"ה ילד א"צ לעמוד בפני ע"ה זקן אלמא דמעלות הזקנה לחוד אינו כלום אלא כשהוא חכם ג"כ וא"כ למה חכם חבירו שהוא חכם ג"כ יצטרך לעמוד מפני חכם שכמותו מטעם הזקנה לבד. אך הנראה לענ"ד לפרש דבריהם ז"ל בפשיטות דע"כ האי חכם מופלג שכתבו אינו חכם מופלג בדורו דחכם מופלג בדורו דינו כמו רבו שצריך לקום מפניו כמלא עיניו וע"כ אין זה זקן דקרא דהא