המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יא; מציאות ודין נז

כל דין כאמור הוקבע ע"י איזו מציאות, אך יש לפעמים גם ציור להיפך שהמציאות הוקבעה ע"י הדין.

למשל, כשאנו אומרים שלוחו של אדם כמותו, כאן הדין קובע את המציאות שמה שעשה השליח כאילו עשה המשלח ואע"פ שבמציאות לא עשה המשלח כלום, אלא שהדין של שליחות קובע כאן.

ואמנם גם בזה יש איזו מציאות שממנה מתהוה הדין, והמציאות הוא המנוי של השליח , כי בלי זה אי אפשר, אבל סוף סוף מתוך הדין מתהוה ג"כ מציאות חדשה והדין הסופי בא כבר מהמציאות החדשה כנ"ל.

למשל, כשעושה שליח לקדש או לגרש, המציאות צד המשלח כאמור הוא המינוי , אבל לא נגיד שחלות הקדושין או הגירושין בא ע"י מציאות המנוי לחוד, כי אותו המנוי הוא אחד גם לקדושין גם לגירושין ולהרבה מיני דברים אחרים ובכל מקרה מתהוה דין מיוחד, אלא, כאמור, שכאן יש לנו ציור של דין המתהוה מתוך המציאות ומציאות המתהוה מתוך הדין ביחד.

כלומר, שע"י מציאות של המנוי מתהוה הדין של שליחות זהו דין כללי, ומתוך דין השליחות יוצאת לנו בכל פעם מציאות חדשה, וכשעושה שליח לקדש נחשב כאילו הוא המשלח בעצמו עשה פעולות הקידושין, וכשעושה שליח לגרש כאילו הוא המשלח בעצמו עשה פעולת הגירושין וכן הלאה.

והדין הסופי חלות הקדושין או הגירושין כבר בא לא ע"י מציאות המנוי לבד, אלא זהו בא מתוך מציאות של פעולת קדושין או גירושין מצד המשלח.