המידות לחקר ההלכה, חלק א, ט; במקום העצם כז

ובאמת הא גופא דהבעלים מטפלין בנבלה הוא מצד תשלומין , כלומר, שאע"פ כדאמרן שכמות הנזק הוא בכל הבהמה, בכ"ז דינא הוא דבהתשלומין יכול להשתמש גם בהשווי של נבלה.

וזהו כעין ציור של תם "שאינו משתלם אלא מגופו", שכפי שיתבאר להלן זהו רק דין בתשלומין ולא בעצם החיוב, ה"נ במה שהבעלים מטפלין, הנה ג"כ אע"פ שעצם החיוב הוא על כל השור, אבל דינא הוא דאת שווי הנבלה לא יוכל לגבות ממנו ממקום אחר.

והראיה לזה מהא דפסקו, דאם לא הודיע מזיק ??? לניזק, וגם כשהודיע והוזל הנבלה נמי יש מחלוקת בין הראשונים, ואי נימא דשווי הנבלה לא נכנס כלל לסוג ההיזק, לא יתכן זאת לגמרי דבודאי מה שלא הודיע לו אין זו סבה לחייבו מטעם אדם המזיק.

ועוד פסקו הראשונים דשבח נבילה חולקין, וזה גם כן לא יתכן רק אם נתפוס דזהו מעין ציור של תם שאינו משתלם אלא מגופו כנ"ל, דאי נימא דזה לא נכנס לגמרי בסוג ההיזק אין לזה שום טעם.

ומובן דקושית הקצוה"ח הנ"ל היא רק על היסוד שתפס, דשווי הנבילה לא נכנס כלל בסוג ההיזק אלא שכל החיוב הוא במה דצריך להוציא כסף להוציאה מן בורא אגודא, ובשביל כך מדמה זה למטבע, אבל לפי דברינו אין לזה שום דמיון כלל .