המאור הקטן על ראש השנה א.

למלכים למאי הלכתא אר"ח לשטרות כדתנן שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרים וכו' פי' שלא תאמר תקנתא הוא דעבוד רבנן לכתחלה לממני מניסן ואי עבר עלה ומנה למלכים שנים שלמות מיום שעמד בו עד כנגד אותו יום בכל שנה ושנה כיון שרוב השנים הם מיוסדות על זה הדרך כדאשכחן בשנים האמורים בערכין ובעברי ועבריה ושבבן ושבבת אימא לא נפסליה לשטרא בדיעבד מאחר שרוב השנים המנויות באדם הן מיוסדות על זה הדרך קמ"ל דאפי' בדיעבד ניפסליה (ליה) לשטרא שאם עמד באדר וכשהגיע ניסן היה לו למנות שנה שניה ומנה לו בניסן שנה ראשונה ה"ל שטר מוקדם ופסול כדתנן שטרי חוב המוקדמין פסולין זה הפי' נ"ל והפי' שפי' בזה הר"ר שלמה ז"ל לא נתיישבה בו דעתי ובירושלמי גרסי' מי מודיע ר"ש בר בא בשם ר"י הן הן עדיו והא אמר ר"ל עדים חתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד תמן כשאמרו לא חתמנו ברם הכא יכלין למימר על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו ומכאן אנו למדים שכל טעות שהעדים מצויין לטעות בה נאמנין הם בעצמם על זה ואין בזה משום חוזר ומגיד וצריך בזה ב"ד גדול ולהחמיץ הדין ובגמ' דילן מצינו כיוצא בדבר זה בההוא תברא דהוה חתים עליה ר' ירמיה בר אבא וכו' כדאיתא בגמ' בגט פשוט.

[דף ג ע"ב] מצאתי שבוש וחלוף בנוסחאות וגם בפירושין ולפיכך אני כותב תחלה הנוסחא הברורה. מתקיף לה רב יוסף חדא דא"כ קשו קראי אהדדי ועוד כתב ושיצי ביתא דנא וגו' ותניא באותו זמן לשנה הבאה עלה עזרא מבבל וגלותו עמו שנאמר ויבא ירושלים בחדש החמישי וכו' מי דמי הכא דריוש הכא כורש הכא ארתחשסתא תנא הוא כורש הוא דריוש הוא ארתחשסתא וכו' כך היא הגירסא וזה הוא הפי' כי רב יוסף ברור היה הדבר הזה אצלו כי הוא כורש הוא דריוש הוא ארתחשסתא והיינו דמתקיף לה רב יוסף דא"כ דמנינן לה לכורש דהוא דריוש הוא ארתחשסתא מניסן ולא מתשרי כדמוכחי קראי בנבואת חגי קשו הנך קראי דבספר עזרא דדברי נחמיה בן חכליה שנראה לנו משם שהוא מונה מתשרי ולא מניסן והא קי"ל הוא דריוש הוא ארתחשסתא ועוד כתיבי קראי אחריני דמשמעי דלא מנינן מניסן ושיצי ביתא דנא וכו' ותניא באותו זמן לשנה הבאה עלה עזרא מבבל וגלותו עמו שנאמר ויבא ירושלים בחדש החמישי היא שנה שביעית למלך וכתיב בתריה כי באחד לחודש הראשון הוא יסוד המעלה מבבל ומכאן למדנו לאותו זמן לשנה הבאה עלה עזרא מבבל ואי אתה יכול לומר שבאותה שנה עצמו היה משום דבהדיא כתיבי קראי לאחר שעשו חנוכת הבית ולאחר שעשו פסח בשנה ששית ואחר הדברים האלה במלכות ארתחשסתא מלך פרס עזרא בן שריה וכו' וכיון שעלה עזרא בא' בניסן בשנה השביעית למלך וקי"ל הוא דריוש הוא ארתחשסתא ע"כ באותו זמן לשנה הבאה היה כי זמן סוף אדר עם תחלת ניסן אחד הוא ואם איתא דמנינן מניסן שנה שמינית מיבעיא ליה וא"ת אדמותיב לדר"ח מהכא ליקשו ליה לרב יוסף גופיה קראי אהדדי מ"ש דקא מותיב לר"ח יש להשיב אי לאו דאר"ח דמנינן למלכי אומות העולם מתשרי קראי לרב יוסף לא קשו אהדדי לפי שיש לומר כי לכל מלך ממלכי אומות העולם מונין שנה מיום שעמד בו עד כנגד אותו יום לשנה הבאה וכן לכל שנה ושנה ויום שעמד בו דריוש דהוא ארתחשסתא היה במרחשון או באלול ומיתרצי כולהו קראי ולא קשו אהדדי ולא מידי ומש"ה מותיב לה ר"י לר"ח ואכתי לא סליק פירוקא לקושיא דרב יוסף דכיון דכל הדין סוגיא דשמעתא מסתגי על הדין אורחא דהוא כורש הוא דריוש הוא ארתחשסתא ומהדרי' בגמ' לברורה ולא חוורא והיינו דמתמהין עלה מי דמי כלומר מאי היא דר"ח ור"י מייתי ראיה מקראי דדריוש וארתחשסתא ור' אבהו קאמר עלה כורש מלך כשר היה וברירנא מדתנא בברייתא הוא כורש הוא דריוש הוא ארתחשסתא והדרי' לפרוקא לקושיא דר"י ואמרי' מ"מ קשיא ופרקי' ל"ק כאן קודם שהחמיץ כאן לאחר שהחמיץ והוי יודע שכל הדברים הללו אינן אמורין אלא על המלך האחרון של פרס שנראה מן הכתוב לפי מה ששנינו באותה ברייתא דתניא באותו זמן לשנה הבאה וכו' שהיה נקרא בשני שמות בשם דריוש ובשם ארתחשסתא ולא מצינו לו בכ"מ שנקרא כורש אלא במקום אחד בלבד שנדמה לו לר' אבהו משום שנקרא בשם כורש לפי שהיה מלך כשר שכתב ושבי יהודאי בניין ומצלחין בנבואת חגי נביאה וזכריה בר עדו ובנו ושכלילו מטעם אלהי ישראל ומטעם כורש ודריוש וארתחשסתא מלך פרס כיון שכתב מלך פרס ולא נאמר מלכי פרס נראה לנו מזה כי שלשה שמות היה לו וכי מלך כשר היה מתחלתו ולכך נקרא כורש ומאותה ברייתא ששנינו באותו זמן לשנה הבאה למדנו שני שמות למלך אחד שהם דריוש וארתחשסתא ומדברי ר' אבהו למדנו לו אף השם השלישי שהוא כורש ואין זה כורש המלך שהיתה הפקידה בתחלת מלכותו שהוא היה הראשון ממלכי פרס שמלך בבבל אחר דריוש המדי וזה היה המלך האחרון שהרגו אלכסנדרוס והוא היה בן אסתר כדברי רבותינו וזה שהביאו ראיה עליו לומר שהחמיץ מדכתיב נדבכין די אבן גלל תלתא אע"פ שאותן דברים הם דברי כורש המלך הראשון כמו שנמצא כתוב באותה מגילה דאישתכח באחמתא בבירתא די במדי מדינתא כיון שסמך עליה האחרון וצוה לקיימה ולעשות כדבריה סברנו לומר ששניהם החמיצו לאחר כשרותם זה הוא העולה בידינו לפי מדרש רבותינו ולפי דקדוקיהם אבל הפי' הנכון לפי הפשט זה שכתוב ומטעם כורש ודריוש וארתחשסתא מלך פרס שלשה מלכים היו והרי הוא כמו שאמר מלכי פרס כי כל אחד מהם היה מלך פרס והשנים הראשונים הוזכרו לענין בנין הבית שכורש היה המתחיל ודריוש היה המשלים וסמוך להם ארתחשסתא המלך האחרון שאף הוא בנה חומות ירושלים כמו שמפורש בדברי נחמיה ובכולן נתקיימה נבואת ישעיה שכתוב ובנו בני נכר חומותיך ומלכיהם ישרתונך ואין זה ארתחשסתא הראשון שצוה לבטל מלאכת בית המקדש לפיכך סמכן הכתוב לשלשה מלכים הללו והזכירן בזה אחר זה להזכיר שבחן וזכותן.

[דף ו ע"ב] בשלמא רגלים בלא שנה משכחת לה אלא שנה בלא רגלים היכי משכחת לה הניחא למאן דאית ליה כסדרן משכחת לה ואם תשאל והא ר"ש דאית ליה כסדרן הא אמר רגלים פעמים ג' פעמים ד' פעמים ה' ואם מחייב בשנים בלא רגלים לא משכחת לעולם ד' וא"צ לומר חמשה יש להשיב דלמא האי תנא סבר ליה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא בכסדרן קסבר לה כר"ש ובשנה בלא רגלים פליג עליה דאילו לר"ש אינו עובר בבל תאחר ולהאי תנא עובר בבל תאחר כך פירש הר"ר שלמה ז"ל ויש לומר על פנים אחרים דהאי דקתני בברייתא עובר בבל תאחר דוקא ברגלים בלא שנה דסמיך ליה אבל בשנה בלא רגלים עובר משום לפני ה' תאכלנו שנה בשנה ואין שם בל תאחר ומ"מ בין בזה ובין בזה עובר אלא לא חשש התנא לפרש אלא על מה דסליק מיניה ואע"ג דאמרי' מכדי תנא אלאוי קא מהדר חד לאו כמשמעו וחד לאו הבא מכלל עשה וכמאן דאמר אאיסורי קא מהדר ועוד יש לומר ולפרש ההיא דאמרי' רגלים פעמים חמשה נפקא מינה לעבור עליו בכל יום ויום דכיון דעבר על בל תאחר דרגלים מאחר דבראיית פנים הוא יום אחד כך בכל יום עובר בבל תאחר אבל התלוי בשנה אינו עובר אלא על כל שנה ושנה כמו שנאמר תאכלנו שנה בשנה.

[שם] בעי ר' זירא אשה מה היא בבל תאחר וכו' אמר ליה אביי ותיפוק ליה מיהא דהא איתא בשמחה אקשי' עלה מדאביי גופיה ואסיקנא לדבריו דר' זירא קאמר ובפרק הכל חייבין בראייה אשכחן אמר ליה אביי לר' זירא עד השתא דהות אימיה מחייבא בשמחה אימיה איתיתיה והתם נמי אמר אביי וליטעמיך תיקשי לך חנה גופה מי לא מחייבא בשמחה ונראין הדברים הללו כסותרין זה את זה אלא יש לנו לפרש כל הנך מימרי דאביי במס' חגיגה בטעמא דאמר אשה בעלה משמחה כלומר שחובתה מוטלת עליו לשדלה בדברים ולהעלותה כדי שתשמחה עמו וקטן דאיתיתיה אמיה כגון שנתרצית לבעלה לשמוח עמו ועלתה עמו ואף חנה כמו כן אלמלא מפנוקתא היתה מתרצית לבעלה לעלות ולשמוח עמו ומכל מקום הרשות בידה ואין החובה אלא על בעלה לשדלה ולהעלותה עמו ולשמחה ורוב הנשים מתרצות ונמשכות לדעת בעליהן. אחר שכתבתי זה מצאתי בספר מוגה במס' חגיגה א"ל אבוה ותיקשי לך חנה גופה וכו' וכן נראין הדברים שר' שמעון בן גמליאל אביו של רבינו הקדוש הוא היה שהשיב לבנו כך ואין זה מקום ראוי לאביי שלא היה בדורו של רבינו הקדוש ולא היה משיב על דבריו.