המאור הקטן על חולין לג:

[דף צד ע"ב] רב אשי אמר כולה במקום שאין מכריזין ומציעתא היינו טעמא שמא יתננה לו בפני ישראל פי' ה"ר שלמה ז"ל אבל ברישא גבי שולח ירך לעובד כוכבים לא גזר שמא יתננה לו בפני ישראל ויקחנה מידו ויאכלנה בגידה דבשלמא גבי מכירת טבח באטליז קא מזבין ליה לעובד כוכבים וישראל טובא קיימי התם ואיכא למיחש אבל עובד כוכבים בביתו מי יראה ואם תמצא לומר יראה אדם לא חיישינן כולי האי שמא יקחנה זה דכ"ע לא זבני בשרא ותנא דמתני' פליג אתנא דברייתא וגזר בה כדאוקימנא לעיל במקום שאין מכריזין גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל ויש מי שפי' דתנא דברייתא לא פליג אתנא דמתני' דכי קתני בברייתא ובעובד כוכבים בין שלימה ובין חתוכה א"צ ליטול ממנה גיד הנשה כשמודיעו שלא ניטל גידה מפני שאסור להטעותו וא"א הא דקתני עובד כוכבים דומיא דחבירו ואי כשמודיעו אפי' בשולח לחבירו ירך חתוכה צריך ליטול ממנה גיד הנשה והלא מודיעו יש להשיב תנא מילי מילי קתני והא קמ"ל פעמים שהשולח ירך חתוכה לישראל צריך ליטול הימנה גיד הנשה כשאין מודיעו והשולח ירך לעובד כוכבים והוא נזהר מאיסור גניבת דעת הבריות אע"פ שחתוכה היא א"צ ליטול גיד הנשה שכיון שהודיעו ולא רצה להטעותו אם ראה ישראל אחר כשנתנה לו הרי שמע שלא ניטל גידה ואין לחוש עליו ותנא דמתני' דקא אסר לשלוח ירך חתוכה לעובד כוכבים כשמתעהו ואין מודיעו ומציעתא דברייתא דקתני מפני שני דברים אמרו איו מוכרין נבלות וטרפות לעובד כוכבים אחד מפני שמתעהו ואחד שמא ימכרנה לישראל הא בלאו הכי לא סגיא כלומר שאין לחוש למכירתה לישראל אלא במקום שמתעהו אבל כשמודיעו אין כאן שום חשש וסיפא דקתני לא יאמר אדם לעובד כוכבים קח לי בדינר בשר שמא מוכרין לו נבלות וטרפות ואע"ג דמודיעין אותו מפני שאסור להטעותו יש לחוש שמא יביאה העובד כוכבים לישראל בחזקת כשרה דהא כתוב בהו זה הפי' קבלתי מיסודו של ה"ר יעקב ז"ל וכ"כ כי ניים ושכיב רבינו שלמה אמרי' לפירושי'. ולענין פסק הלכה הלכתא כאבין וכרבא וכרב אשי דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי אע"פ שהרי"ף ז"ל לא הזכיר הענינים הללו כלום הלכות קבועות הן אלא שלא רצה לפרסם היתר בדבר זה לפי מה שראה ממנהגי מקומו וכדאמר רב בקעה מצא וגדר בה גדר:

[דף צה ע"א] וזה שפסק בבשר שנתעלם מן העין כרב לא כן פסק ה"ר שלמה ז"ל אלא כלוי דאמר מותרת באכילה ומסתייע הדין סברא מעובדא דרב חנן מנהרדעא דאיקלע לגבי רב כהנא לפום נהרא במעלי יומא דכפורי ושאר עובדי דמייתי בגמ' דאזלי בהו רבנן לחומרא תלמידי דרב הוו אי נמי מדת חסידות היתה בהן להחמיר על עצמן ולכ"ע כלוי מורינן ואע"ג דבהאי עובדא דההוא דיו דשקיל בשרא בבבא מציעא טרחי' לאוקומה אליבא דרב לא משום דהלכתא כרב ויש לנו הרבה בתלמוד כיוצא בזה ולעולם קי"ל כלוי ודיקא נמי מדאמרי' בגמ' אלא רב היכי אכיל דאלמא הוא ניהי דעביד כשמעתיה אבל לכ"ע לא דא"כ ה"ל למימר אלא לרב היכי אכלינן בשרא ודעתנו נוטה בזה להתיר. והוי יודע כי טעם נמצא ביד עובד כובבים שהוא מותר אפי' לרב לפי שאין לחוש משום נבלה אלא כל זמן שהיא מוטלת על גבי קרקע כדוגמת נבלה מושלכת אבל כל זמן שאדם עסוק בה אפי' ביד עובד כוכבים אין עליה צורת נבלה לפי שמנהגם היה שלא לסלק ידיהם מן הבשר עד שיתבשל ויאכל לפיכך הבשר המושלך בקרקע ונתעלם מן העין אסור לרב לפי שיש עליה צורת נבלה ואם מצא בשר מוטל ע"ג קרקע בעיר שרובה ישראל חתיכות מותרות שאין מלקין עליה ואין מטמאות דאיכא למימר שמא מאדם הנושאן נפל ולא הרגיש בהן דלגבי טומאה לא החמירו כל כך אבל באכילה אסורות לדעתיה דרב ואם אברים הם ליכא למיחש לנפילה דאגב יוקרהו מידע ידיע ובידוע שנבלה הם ולכלבים הושלכו ודרב דחש לההוא חיותא דתליא בי רב חנן חתניה ולא אעלים עיניה מינה גזירה שמא תפול לארץ מפני הטירוד וכן הא עובדא דרב חנא בר חנילאי בסוף מס' יו"ט דתלי ליה בשרא בעבורא דדשא והתם אסיקנא משום הדין טעמא דבשר שנתעלם מן העין לפום הדין סוגיא דהכא מפרשינן להתם כגון דנפל לארעא ורב הונא דאורי ליה תלמידיה דרב הוה ואורי ליה כשמעתיה דרביה זה הכלל אין בשר שנתעלם מן העין אסור אפי' לדברי האוסר אלא כשהוא מוטל על גבי הקרקע ובמוצא גדייו ותרנגוליו שחוטין אפי' מוטלים ע"ג קרקע ליכא למיחש ולא מידי שהרי שחיטתן מוכחת עליהן: