המאור הגדול על גיטין לב

שלחו ליה מבי רב לשמואל אמר לשנים כתבו ותנו וכו'. ולאו דוקא כתבו אלא משום דכל תנו לשנים כמאן דאמר להו כתבו דמי ונקט לישנא רויחא והכי שלחו ליה אע"ג דכמ"ד להו כתבו דמי אפ"ה מספקא לן כיון דחתמוהו הן שלח להו תצא וכו' מאי היא אילימא מילי (אין) מימסרן לשליה אי לא כלומר אי כר"מ אי כר"י וכתב הגט לשנים בדין התימה לשלשה הוא שאם זה בשר ע"י שליח אף זה כשר ואם זה פסול אף זה פסול ואפי' כתב הגט באומר לשלשה פסול למ"ד מילי לא מימסרן לשליח אלא הדבר צריך תלמוד כתבו אם כתב ידן הוא או כתב הגט ואמסקנא קא סמכינן דאי כתב ידן הוא כתב הגט נעשה כאומר אמרו וה"ה אף באומר תנו ולא אמר כתבו (פשיטא) [ותפשוט] וכו' עד ומי מודה ר"י באומר אמרו וכו' וא"ת היכי מקשינן מדר' ירמיה ור"ח לשמואל והא חזינן בהדיא בפ' המגרש דשמואל ל"ל דר"י ובספרא דמובהק מוקים לה למתני' בשלא חתם איכא למימר דלמא נהי דפליג שמואל בפי' משנתינו אבל לא פליג דמימרא דר' ירמיה דהתם הכי ס"ל דחתם סופר כשר ואי מודה ר"י באומר אמרו נפיק מיניה חורבא ובדין הוא דשמואל גופיה בלא ר"י קשיא ליה אלא קושיא דתנא עדיפא מקושיא דאמוראי ושנינן לר"י תרתי אמר מילי לא מימסרן לשליח בלא אימר אמרו ואף באומר אמרו ושמואל סבר ליה כוותיה בהדא בלא אומר אמרו ופליג עליה באומר אמרו דלשמואל כשר וחתם סופר לר"י כשר דהא לא מודה באומר אמרו וכולי גיטין פסולין הן אפי' אתם חתומו והלכתא כוותיה ולר"מ ולשמואל חתם סופר פסול דכיון דתרוייהו מודו באתם חתומו שהוא כשר ותעשה נפיק מיניה חורבא וכל פלוגתא דאמוראי דפליגי באומר לשנים אמרו כולה אליבא דר"מ היא ולאו כהלכתא וכי אמרי, ואר"ח מתני' ר"י היא אליבא דלישנא בתרא דאיכא דמפכי להו וגרסי' לר"ח כשר ותעשה ולהכי מתוקמה מתני' כר"י ולא כר"מ ואיכא למיחש לאתם חתומו שהוא בשר ותעשה ונפיק מיניה חורבא אבל מאן דמתני כלישנא קמא ר"ח אמר כשר ולא תעשה מתני לה לההיא מימרא לעיל בדרבה בר רב הונא דהוא בר זוגיה דר"ח והכי קא סלקא כולה שמעתא שפיר: