המאור הגדול על עבודה זרה לא:

(גמ' דף עג) איתמר יי"נ שנפל לבור וכו'. פי' היכא דנפל יין האיסור ליין ההיתר עד שלא נפלו המים כ"ע לא פליגי דמצא מין את מינו וניער דאסור אם אין ההיתר רבה על שניהם כי פליגי כשנפלו המים ראשונה לבור דהכא בין חזקיה בין ר' יוחנן כולהו סבירא להו כמאן דמתני לה אדרבין דאמר בעי' תחלה ר' יוחנן סבר לא שנא היכא דנפל יין האיסור שני להן ואח"כ נפל יין ההיתר באחרונה דבטיל ליה האיסור מעיקרא שלא היה בו שיעור לתת טעם במים ואע"פ שנפל יין ההיתר ונצטרף לתת טעם במים והגדילו בהיתר מותר שכבר בטל האיסור מעיקרא ולא שנא דמיהם הכי היכא שנפל יין ההיתר שני להן ואח"כ נפל יין האיסור באחרונה ויש בהו בין שניהם לתת טעם במים מותר דרואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבים עליו ומבטלין אותו וחזקיה סבר הגדילו המים בהיתר דנפלו הן תחלה ואח"כ נפל יין האיסור ולא היה בו שיעור לתת טעם במים ובטל הוא מקמי דליתיה חמרא דהיתירא דניסייע ליה מותר אע"ג דאתא וסייעיה לבסוף לא משגחי' ביה ומותר הואיל ובטל האיסור מעיקר נפילתו אבל הגדילו באיסור שנפלו המים תחלה ויין ההיתר שניה אי נמי איפכא דלאו דוקא ואחר כך הגדילו באיסור שנפל יין האיסור באחרונה ומצא באותה שעה מין ההיתר ומצטרף עמו בשעת נפילתו ומסייעו לתת טעם יין במים המותרים אסור כל מה שיש בבור אמרי' רואין כך קבלנו פירושה מרז"ל והלכה כרבי יוחנן דסוגיין בעלמא כוותיה דקי"ל כל מין במינו ודבר אחר סלק את מינו כאילו אינו ושאינו מינו רבה עליו מים ומבטלו והרי"ף ז"ל לא כתב מכל דברי שמועה זו כלום:

כתב הרי"ף ז"ל מתחלה בהלכות בפסקא דכל איסורין שבתורה איכא מ"ד הלכה כרב ושמואל ואיכא מ"ד הלכה כרבי יוחנן וריש לקיש ואנן מספקא לן מילתא ולא אברירה גבן כהוגן אח"כ צוה לתקן נוסח ההלכות ולכתוב ומסתברא דהלכה כרב ושמואל דפלוגתא דאביי ורבא בחמירא דחטי וחמירא דשערי ובחלא דחמרא וחלא דשכרא כרב ושמואל שייכא וכן כתוב ברוב נוסחי ההלכות וכשבאתי ללוניל ראיתי ספר א' שבא מעבר לים והיה כתוב בו בכתב ידי אחד מתלמידי הרב ז"ל בלשון ערבי מכתב שפירשו כך בסוף ימיו של רבינו חזר בו מפסק זה לפי שאין לנו ראיה מפלוגתא דאביי ורבא שיש להעמידה בטבל ויי"נ ודעתו של הרב ז"ל היה מכרעת לפסוק כר' יוחנן וריש לקיש אלו דברי התלמיד שהעיד על רבו וזהו הפסק הנכון שראוי לסמוך עליו וההלכות שבמסכת חולין מוכיחות כן ושם נוסיף לבאר עוד בע"ה:

וכן מ"ש הרי"ף ז"ל במשנה אלו אסורין ואוסרין בכל שהוא ליתיה להאי כללא דקי"ל חמץ בפסח אסור ואוסר בכל שהוא אין זה פסק ברור אצלינו דהא אוקימנא בגמ' האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה והוא הדין לככרות של בעל הבית בחמץ בפסח כדקתני התם רבי עקיבא מוסיף אף ככרות של בעל הבית ואין כאן זכר לתערובת חמץ מין במינו או שלא במינו ע"י בילה ועירוב טעמים ודין אחר הוא ונפרשנו במקומו בע"ה ודע כי הפרש יש בין איסור משהו האמור לענין חמץ בפסח ובין אסורין בכל שהוא האמור כאן כי משהו האמור להלן הוא אמור על עצם האיסור וכל שהוא אמור כאן הוא אמור על ההיתר לומר שאין האיסור בטל אפילו באלף של היתר:

אמר רבי זרחיה הלוי מקומות חסרים בהלכות נראו בטעות ידי סופר ואולי יצאה הטעות מידי הסופר הראשון כי נמצא החסרון הזה בכל הנוסחאות שבאו לידינו: