האגור צט

שיש לו מתירין כגון ביצה שנולדה בי"ט שאמרו חכמים אפי' באלף לא בטיל. וכן טבל מעשר שני והקדש וחדש תניא בפרק הנודר לא נתנו חכמים בהם שיעור וכן הוא בירושלמי דשבועות חתיכה הראויה להתכבד כדאמרינן בפרק גיד הנשה בריה לא בטלה אין שייך בריה דלא בטלה אלא בבריה שאיסורה מחמת עצמה ולא מחמת בליעת אסור. וכ"כ בעל סמ"ג בלאו דשרצים. הגרגיר הראשון מן הענף הראשון מן הראש הג' והוא תערובת איסור בעצמו. והגרגיר השני תערובת איסור מחתיכ' שנאסר' מחמת בליעה לדברי ר"ת ור"י דאית להו אפשר לסוחטו אסור הדמיון חתיכה שנאסרה מחמת טפת חלב או דבר אחר ונעשית נבלה ואח"כ נתן אותה חתיכה בתוך הקדירה שיש בה הרבה חתיכות והאיסור נסחט ממנה ואסר החתיכות שבקדירה עד ששים ואם יש ששים בקדירה לבטל החתיכה הכל מותר אבל החתיכה עצמה אסור דאפשר לסוחטו אסור האמיר הראשון מן האמיר השני מן הענף הא' מן הראש הג'. א' נותן טעם ראשון ב' נותן טעם בר נותן טעם הדמיון דגים שעלו בקער' מותר לאכלם בכותח שיש בו חלב לפי שהוא נותן טעם בר נותן טעם. הבשר נותן טעם בקערה והקערה בדגים ועדיין שני טעמי' אלו של התיר האמיר הראשון מן הענף השני והוא נותן טעם עצמו יתחלק לארבעה גרגרים. א' נותן טעם ע"י בשול. ב' צליה ג' מליחה ד' שרייה. והנה מצינו חלוק בניהם בצליה יש הפרש בין עילאה לתתאה דקיימא לן בפרק כיצד צולין כרב דאמר תתאה גבר. ולענין מליחה אוסר הכל בנגיעה שנוגעת שתי חתיכות זו לזו כשתיהן מלוחות או טמא מליח וטהור תפל ואין די בקליפה ולענין שרייה שריית יום אחד שלם מבלעת ומפלטת כמו שאמרו במסכת פסחי' גבי בשר בחלב חדוש הוא דאי תרו ליה כולי יומא שרי:

הנה סדרתי חלוקי רוב דיני אסור והיתר והרבה ענפים הנחתי לפרש אשר דיניהם פשוטים ואם קצר מצע שכלי מהשתרע לפרש כל חילוקי הדינים כפי קיצור שכלי וכפי טרדת זמני די הוא לעת כזאת עד יערה עלי רוח ממרום:

הלכות שחיטה (אלף סב) מילתא דפשיטא היא דאשה כשרה לשחוט אפילו לכתחילה ואפילו קדשים כשרה בנשים. וכתב רבינו ברוך ראיתי בהלכות שחיטה שהביא ר' אלדד הדני הבא מעשרת השבטים וז"ל אמר יהושע מפי משה מפי הגבורה כל הזובח לה' ואין יודע הלכו' שחיטה אסור לאכול משחיטתו עוד אמר יהושע כל השוחט שחיטה שאינה הגונה בין בבהמה בין בחיה בין בעוף פגול הוא. ואם שחוט ערום פגול הוא. ואם שכור פגול הוא. ואם שחט ולא ברך ולא היה עליו סודר פגול. ואם לא הורחץ משכבת זרע ושכח ושחט פגול אבל אסור לשחוט בימי אבלו ואסורה השחיט' מיד האשה מיד הסריס מיד זקן שעברו עליו שמנים שנה ומנער עד שימלא י"ח שנה עכ"ל וחומרות בעלמא הן ולא נהגינן כוותי' מרדכי:

ואני המחבר חושב בלבי אפשר כי כוונתו היא בקדשים. כי הם חומרות שהנהיגו בקדשים. וראיה מלשונו שכתב כל הזובח לה' וגו'. על דרך הכתוב זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. ובסמ"ק כתב נשים שוחטות לעצמן אם יודעות הלכו' שחיט' ע"כ אף כי התוס' כתבו בביאור שנשים שוחטות אפילו לכתחלה מנהג בכל גלות ישראל שלא ישחטו ומעולם לא ראיתי נוהג לשחוט ולכן אין להניחם לשחוט כי המנהג מבטל הלכה ומנהג אבותינו תורה היא:

(אס"ג) בעל העטור כתב אי ידעינן ביה דגמור אפילו לא אתחזק מותר לשחוט לכתחלה ואי לא ידעינן ביה אי גמיר אי לא לכתחלה לא ישחוט ואם שחט שחיטתו כשרה ואין צריך לבודקו ואפילו הוא לפנינו והרמב"ם חלק בין מומחה ומוחזק לענין לשואלו שכתב היודע הלכות שחיטה הרי זה לא ישחוט בינו לבין עצמו בתחלה עד שישחוט בפני חכם פעמים רבות עד שיהי' רגיל וזריז ואם שחט בינו לבין עצמו שחיטתו כשירה ולא כתב שצריך לשואלו אם הוא מוחזק ומי שאין אנו יודעים אם יודע הלכות שחיטה כתב שאם שחט בינו לבין עצמו שואלין אותו אם יודע הלכות שחיטה כשרה וא"א הרא"ש לא חלק אלא אם הוא לפנינו סומכים על החזקה בשניהם וכן הוא סבר' רב אלפס טורים. בא"ז פסק רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן דוקא בדיעבד אבל לכתחלה אין לסמוך על הרוב היכא דאפשר לברר. וכן משמע מלשון השאלתו' פ' בהעלותך מרדכי. מכאן נהגו באשכנז שלא לסמוך על שחיטת אדם אא"כ יש לו רשות לשחוט מחכם שבדקו וחקרו בדיני שחיטות ושחט לפניו ג' עופות:

(אס"ד) וכיון שרוב המצויין אצל שחיט' מומחין הן המוצא בהמה שחוטה כראוי במקום שרוב ישראל מצויין כשרה ואפילו נגנבה הימנו ומצאה שחוטה שאע"פ שהוא חשוד על הגנבה אינו חשוד על השחיטה וכתב הרמב"ם דוקא שמצאה בבית אבל מצאה בשוק או באשפ' שבבי' אסורה וכ"כ בעל העטור והרשב"א התיר אא"כ מצאה באשפה שבשוק. וכן א"א ז"ל