האגור צב

(אט"ו) היכן מנענע בהודו לה' תחלה וסוף ובאנא ה' כדברי ב"ה וכן הלכתא. וי"מ בהודו ראשון ובהודו אחרון וכן הורה רבי' שלמה ז"ל. אבל הר"ר מרדכי כתבש"ץ מנענע תחלה בהודו ובסוף בחסדו בין בהודו ראשון בין בהודו אחרון. ולבעל הדברות עיקר נענוע בהלל הוא ולא בברכה. ורב שר שלום גאון הביא ראיה שבשע' ברכה צריך ג"כ לנענע וכן מנהג אשכנז שבה"ל. ת"ר כיצד מנענע מוליך ומביא מעלה מוריד כתב בעל הדברות ז"ל וכן המנהג שמוליך ומביא ומעלה ומוריד בלבד והמוליך לצפון ולדרום דעת חצוני הוא. ומנהג פשוט מרבותינו בידינו לעשות הולכה והובאה לד' רוחות ובשאלה לרב האי גאון מצאתי לכמה גאונים כי אין הנענוע אלא מוליך ומביא וז"ל הרמב"ם מצוה שיגביה אגודה של ג' מינין לולב בימין ואתרוג בשמאל ומוליך ומביא מעלה ומוריד וינענע הלולב ג' פעמים ומביא ומנענע ראש הלולב ג' פעמים וכן בעליה ובירידה. כתב בעל העטור מנהג אבותינו מוליך ומביא מעל' ומוריד למי שהרוחות שלו והמושל בשתים הוא המושל בארבע והמוליך ומביא לצפון ולדרום דעת חיצוני הוא והרא"ש לא כתב כן ולא נהגו העולם כן אלא מוליכים ומביאים לד' רוחות. כתב בעל העטור הולכה והובאה היא הנענוע ואין הנענוע שדרה ועלין וכ"כ רב האי גאון שא"צ נענוע שדרה ועלין. לה"ט או דלמא ההולכה וההובאה שניהם יחד. פר"א וראבי"ה כיון דלא אפשיט' אזלינן לחומרא אלמא נענוע זה הוא המולך והמביא וכו' וכן פי' הערוך. וכתב ראבי"ה נראה בעיני שכל אלו הנענועים הם בשעת הברכה אבל ההוא נענוע דמתני' דהודו ואנא הוא נענוע בעלמא. אמנם באלפסי ובערוך לא משמע כן ומיהו גם בשעת הברכה מצוה לנענע. וה"ג בירושלמי למה מנענע כדי לנענע כחו של קטיגור. רב אחא בר יעקב ממטי ליה ומנענע כד מברך עליה מרדכי בהודו תחלה וסוף כמו שפירש"י כך נראה לר"מ ולראבי"ה עיקר וז"ל. הודו שבתחלת הפרק והודו שבסוף הפרק בסוף הלל מן הודו לסוף הלל חדא פרשה היא למנין פרשיות של תילים. וי"מ תחלת הודו וסוף כי לעולם חסדו ולית' מן הירושלמי מרדכי:

(אט"ז) המריח באתרוג של מצוה כתב הר"ר שמחה שאין לו לברך ברוך שנתן ריח טוב בפירות שעיקרו לאו לריח עומד. וראבי"ה כתב שיש לו לברך:

(אי''ז) אינו יהודי שהביא לולב לישראל בי"ט מחוץ לתחום. כתב הרשב"א שמותר ליטלו שלא אסרו חכמים אלא לאותו שהובא ואפ' הוא מותר לטלטלו. ולא אסרוהו אלא באכילה ובהנאה ומצות לאו ליהנות נתנו:

(אי"ח) מה שנוהגים במקום שאין אתרוג מצוי שם שכל הקהל קונים אתרוג בשותפות ויוצאים בו כתב הרשב"ם כיון שקנאוהו לצאת בו מסתמא כאלו פירשו שכל הקהל נותנים חלקם לכל מי שיטלוהו לצאת בו על מנת שיחזירהו להם כיון דבעינן אחר אין יכולין לצאת בו. ורב שרירא גאון השיב על זה שמיום ראשון ואילך יוצאים בו בזה האופן אבל ביום ראשון צריך כל אחד ואחד לולב בפני עצמו וכן ראוי שתעשו להיו' קונין הלולב לא' מן הצבור או שיקנהו מממונו או שיתנו הדמים לחזן בה"כ במתנה והוא יקנהו לעצמו ובי"ט ראשון יתנהו במתנה לא' מן הזקני' וכל א' יקנהו לחברו במתנה עד שיבא ליד כולם. ובאשכנז ובצרפת נהגו כרשב"ם. לה"ט:

(אי"ט) מצאתי לבעל הדברות מסתברא כיון שהמקבל יודע שהנותן אינו נותנו במתנ' גמורה שהרי יצטרך לו עדיין לצאת בו שאין לולב אחר ואתרוג אחר א"צ לפרש לו על מנת להחזיר לו אלא נותן לו סתם והמקבלו מקבלו סתם ומחזיר סתם וא"צ תנאי דהא רבן גמליאל נתן לר' יהושע במתנה ולא אמר לו על מנת להחזיר שבה"ל מצאתי בני העיר שאין להם אלא לולב ואתרוג אחד צריך שיהא כולם דעתם שוה ליתנו לכל אחד ואחד בשעה שמברך בו או כולם יפקירוהו לאותו שיקחנו לצאת בו ויהיה זוכה מן ההפקר ולאחר שברך בו צריך שגם הוא יפקירהו או יתנהו במתנה לחברו לצאת בו אחריו וכן כולם מרדכי. לא החזירו לא יצא פירש רשב"ם דלא בעינן תנאי כפול אלא בגיטין וקדושין לרווחא דמילתא אבל לגבי דינא לא בעינן תנאי כפול. וכן פי' רבינו שמואל בן חפני וכן עמא דבר. ובספר המצות כתב דכל התנאים שבעולם צריכין להיות בתנא' ארבעה דברים תנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי קודם למעש' ותנאי שאפשר לקיימו בסופו א"כ הכא נמי צריך שיאמר על מנת שתחזירהו לי הוי שלך במתנה ואם לא לא יהא שלך ובכמה מקומות בתלמוד אינו חש להאריך בדבר הזה. וכן פי' בשאלתות ובה"ג ובמיימון פרק ששי דאישות משום דתנאי בני גד ובני ראובן בדיני ממונות הוה וכתב דעל זה ראוי לסמוך. מרדכי:

סדר התפלות מסוכות (אלף כ) מחזיר שליח צבור התפלה ואומר קדיש ואח"כ אומר הושענא ויש אומרים הושענא קודם קדיש ורב סעדיה כתב שמקיפין אחר קריאת התורה בעוד הספר על התיב' ומנהג טוב הוא כדי שלא להוציא הספ' שלא לצורך כיון שאין קורין בו אלא שאין נוהגין כן:

(אכ"א) כתב רב שרירא גאון שאין לומר הושענא בשבת מאחר שאין מקיפין וכ"כ בעל הדברות שמצא בתשובות הגאונים ומנהג