האגור פא

אם סתמו במינו ונשתייר בו רוב אע"פ שמעכב את התקיע' שלא חזר קולו לכמו שהיה קודם כשר סתמו שלא במינו אם מעכב את התקיעה שלא חזר קולו לכמו שהיה פסול אפי' אם נשתייר רובו וכן אם חזר קולו כמו שהיה קודם סתימה פסול כיון שנשתנה קולו מכמו שהיה כשהיה שלם אבל אם לא היה מעכב את התקיעה כשר אע"פ שסתמו שלא במינו כיון שנשתייר בו רובו וכל זמן שלא סתמו כשר שסתמו אע"פ שנשתנה קולו כשר שכל הקולות כשרין בשופר ולזה הסכים הרא"ש לה"ט נקב וסתמו אם מעכב את התקיע' פסול. מסקנא דשמעתין והלכה למעשה דשופר שנקב וסתמו במינו וחזר קולו לכמו שהיה מתחלה קודם שנקב לית דין ולית דיין דכשר אפי' היה הנקב מעכב את התקיעה קודם שנסתם ואם לאחר שנסתם מעכב את התקיעה פסול. ואם לא סתמו כלל כשר אפי' מעכב את התקיעה דכל הקולות כשרים בשופר כך פי' ר"י מיהו צריך עיון די"ל דהלכה כר' נתן שאומר במינו אפי' מעכב את התקיעה כשר מרדכי:

(תתצה) כתב הרמב"ם דסתימת דבק חשוב שלא במינו אא"כ חממו באור עד שנפשר וחבר קצותיו אחד אל א'. אבל הרא"ש כתב דסתימת דבק חשוב במינו ולא חשב שלא במינו אלא כשסותם הנקב בחתיכה אחרת אבל כשמחברו בדבק חוזר לכמו שהיה:

(תתצו) אין מוציאין השופר חוץ לתחום ולא עולין בשבילו לאילן ולא רוכבי' על גבי בהמה ולא שטין על פני המים להביאו וכתב ה"ר יונה דוקא ישראל אסור לעשותו אבל מותר לומר לעובד כוכבי' שיעשה כיון שאין בו אלא משום שבות ואמירה לאינו יהודי שבות ושבות במקום מצוה שרי והתוס' לא כתבו כן במסכת שבת:

(תתצז) רב אלפס היה תוקע בבית דינו בשבת וסמך על הא דתנן משחרב ב"ה התקין רבי יוחנן בן זכאי שיהיו תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד של שלשה ולא נהגו כן בשום מקום שכל המפרשים פירשו ב"ד של כ"ג שהם סנהדרי קטנה כתב בעל העטור לאחר שיצא כבר בתקיע' השפר יכול לתקוע לנשים להוציאן ונוהגים באשכנז לתקוע לנשים היולדת קוד' שיתקעו בבה"כ כדי שיוציא התוקע את עצמו וראבי"ה כתב שאפי' אחר שיצא יכול לתקוע ולהוציא השופר בשבילו אפי' דרך רשות הרבים ולזה הסכים הרא"ש לה"ט:

(תתצח) האלפסי וכל הגאונים פסקו דאסור להשיח מתחלת הברכה עד סוף התקיעות שמיושב. אמנם ראבי"ה כתב שבענין התקיעות שרי להשיח דדמי לטול ברוך טול ברוך וה"ה דלכתחל' מצי למימר כי ה"ג וכ"כ רבי' יואל. ועוד כתב שראה מעשה שאחד בירך ותקע מקצת התקיעות שמיושב ושלח השופר לאחר וסיים התקיעות בלי ברכה מרדכי:

(תתצט) התוקע לשיר ואינו מתכוין לתקיעה של מצוה לא יצאדק"ל מצות צריכות כוונה וכ"פ בה"ג. והר"ר יונה פסק כרבא דמצות אין צריכות כוונה וכ"פ ר"ח. ורב שריר' גאון שדר ממתיבתא דהלכתא כרבא ולכתחלה צריך לכוון ובדיעבד יצא והרא"ש פסק דמצות צריכות כוונה לה"ט:

(תתק) כתב רב אלפס שמנהג לתקוע מעומד תשר"ת פעם אחת ותש"ת פעם אחת ותר"ת פעם אחת. וכן המנהג בכל העולם ובשתי ישיבות עכ"ל. וכן מצאתיו בהרמב"ם. וכ"כ בעל הדברות. ור"ת הנהיג לתקוע תשר"ת למלכיות וכן לזכרונות וכן לשופרות. ורבינו ישעיה כתב כי ראוי שיעשה תשר"ת תש"ת תר"ת למלכיות וכן לכולן ויוצאין ידי חובתן בתקיעות דמיושב וכן פי' ר"ח אך מדברי רז"ל נראה דתקנת רבי אבהו הם על התקיעות דמעומד עיקר וכן מצאתי לרבי' גרשום ז"ל. וכן מצאתי מפרשים דתקיעות דמעומד עיקר הלכך מן הדין לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת למלכיות וכן לכלם שב"הל:

(תתקא) שנו חכמים העובר לפני התיבה בראש השנה השני מתקיע ולא אמרו תוקע ש"מ שצריך להיות התוקע אחר ולא הש"ץ ומסתברא אי ליכא אחר שיהא בקי לתקוע הרשו' בידו ולא יחוש שמא יטעה בתפלתו. שב"הל:

(תתקב) צריך להאריך בתקיעות של תשר"ת יותר משל תש"ת ובשל תש"ת יותר משל תר"ת. ובעל העטור כתב מסתברא שברים בשלשה קולות קטנים מופסקים וג' יבבות בשעור שלשה שברים אלא שאין הפסק ביניהם ולא פליגי בשעור אלא שזה עושה שברים קטנים כגון גנח וזה עושה בלי הפסק והוא יליל והכל שוה. וכ"כ הרמב"ם. לפ"ז א"צ להאריך בתקיעות של שתש"ת משל תר"ת וסברא ראשונה הוא סברת התוס' וכ"כ הרא"ש ל"הט:

(תתקג) צריך להזהר בשברים שלא יאריך על כל אחד בפני עצמו כשלשה יבבות דא"כ הויא ליה תקיעה שלשה יבבות הן שלשה כחות כל שהן נמצא התרועה ט' כחות ושיעור תקיעה כך היא ולפי זה אין לחוש אם האריך קצת בשברים. וצריך למשוך בתקיעה של קשר"ק כשיעור שלשה שברי' ותשעה כחות. ומי שלא משך בתקיעות כשיעור זה ומשך קצת בשברים לא קיים מצוה לא כמר ולא כמר שב"הל:

(תתקד) כתב ר"ת דשלשה שברים צריך לעשותן בנשימה אחת שהם במקום תרועה אבל שלשה שברים ותרועה דתשר"ת לא עבדינן בנשימה אחת דגניחה ויללה בנשימה