האגור עז

איזהו מקומן של זבחים ומדרש ר' ישמעאל בבה"כ לפי שאסור לקרות בתורה ואין נראה שאין לנו אסור בסדר היום שהרי קורין ק"ש ומברכין לפניה ולאחריה וכן קורין בתורה ובנביא. ופרשת איזהו מקומן כנגד תמידי' תקנום ולכן אומר כדרכו ואינו חושש:

(תתמב) אם היה לו לפלוף בעיניו ודרכו לרחוץ במים רוחץ ומעביר ואינו חושש דהוי ליה לכלוך כטיט וצואה שרוחץ כדרכו ואינו חושש. וכ"כ הר"ר יונה גיאת ירושלמי בט' באב מרחיץ ידיו ומעביר על גבי עיניו ודלא כהרמב"ם שכתב בט' באב וי"הכ שאין בהם רחיצה אין מברכין על נ"י אלא מעביר חבלי שינה. לה"ט:

(תתמג) גרסינן בפרק בתרא דיומא מטפחת היתה לו לר' יהושע בן לוי ערב יום הכפורי' וכן ערב ט' באב כו'. כתב ראבי"ה אבל מטינוף שרי לרחוץ גם ביה"כ גם בט' באב ומטפחת דר' יהושע היה מעבירה על גבי עיניו משום תענוג להקר. וצריך עיון בפ"ק דברכות מרדכי:

(תתמד) הר"י א"ז כתב שבת שחל ט' באב להיות בו ונדחה למחר מ"מ דברי' שבצנעה נוהג ואסור בתשמיש המטה. ומהר"ם חלק עליו וכתב ומיהו נכון להחמיר ולחוש לדברי מורי שאפי' הוא מקיל ואני מחמיר היה לי לעשות כדבריו מכ"ש שהוא מחמיר ואני מקיל והרא"ש הסכים להתיר וכן עמא דבר וכ"כ הרמב"ם ואני המחבר שמעתי שהמנהג בקהיל' מדינת ריינ"וס שהשמש מכריז בבה"כ בשבת דברים שבצנעא נוהג. וכן הנהיג מורי אבי מהר"י לנדא ז"ל:

(תתמה) כתב הרא"ש מסתברא דחייב בתפילין בט' באב דלא חמיר ט' באב משאר ימי אבלות וכן כתב הרמב"ן מהר"ם כתב נראה בט' באב אין להניח תפילין כמו ביום א' של אבל. וכתב הרא"ש אפשר שמצא טעם למנהג אשכנז בדוחק אבל לכאורה נראה כמו שכתבתי:

(תתמו) עוד כתב מהר"ם דציצית נהגו קדמונינו בכל אשכנז שלא להתעטף בט' באב ואסמכוה אקרא בצע אמרתו ואיתא במדרש איכה תרגום של זה בזה פורפריהון דיליה. ויש שאינם רוצים לשנות מהמנהג וגם אינ' רוצים להיות בלתי ציצית ומתעטפין בטלית קטן תחת בגדיה' וכ"כ רב שיננ' גאון דחייבין בתפלה וכן הלכה למעשה בשתי ישיבות וכן מצא בתשובות רב האי גאון וכן השיב ריב"ש. ורש"י כתב שמעטף בציצית שחרית ורבו היה מתעטף וגם גאוני דורו ג"כ וכן בדברי הגאוני' וכן ראיתי בשפיר"א שבה"ל. ומנהג אשכנז שלא להתעטף בציצית בשחרית ולא להניח תפילין עד מנחה אבל היחידים לובשי' טלית קטן הנהוגים תחת בגדיהם בלי ברכה:

(תתמז) כתב מהר"י מולן ללמוד בט' באב ע"י הרהור רוב רבותינו פוסקים דהרהור לאו כדבור דמי לענין ק"ש ובה"מ אפי' למ"ד אין צריך להשמיע לאזניו מ"מ להוציאו בשפתיו צריך אבל בהרהור כלל לא. אמנם נלע"ד דהכא בט' באב הוא הטע' שאסור ללמוד משום שמחה. דכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב א"כ עיקר השמחה הוי בהרהור שאם ילמוד ולא יבין מה שמחה יש ודמי להא דאז"ל תלמידי חכמים אסור להם להשהות במקום הטנופת שאי אפשר להם בלא הרהור תורה לכן נראה לאסור:

(תתמח) בעל הדברות כתב שיש לברך שעשית לי כל צרכי אעפ"י שאסור במנעל מ"מ הואיל והוא ראוי ע"י סכנת עקרב מברך. ויש גאונים שאומרים שאין מברכין ברכת התורה שהרי אסורין בדברי תורה. שבה"ל:

(תתמט) א"א שירת ויושע לפי שנ' ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה שבה"ל ומ"מ מנהג לאומרו:

(תתנ) כתב בה"ג שיש להבדיל במ"ש שחל בו ט' באב ואין מבדיל על הכוס ואין מברך על האור. והרמב"ן כתב שאין לו להבדיל כלל והרא"ש הסכי' עם ה"ג וכ"כ רב נטרונאי ומנהג מחכמי אשכנז שהחזן קודם שיתחיל איכה מברך בורא מאורי האש ומסתכל בצפרניו. אבל אין מבדיל עד מוצאי ט' באב:

(תתנא) כתב הרא"ש כל ימי הייתי תמה מדוע א"א נחם אלא במנחה כיון דקאמ' יחיד בט' באב צריך להזכיר מעין המאורע מסתמא בכל התפלות קאמר כמו ערבית שחרית ומנחה דחנוכה ור"ח ופורים. וה"ר יהודה מברצלו"ני כתב ומדכרינן מעין המאורע ערבית שחרית ומנחה והאי מלתא תליא במנהגא ע"כ. ומנהג אשכנז שלא לאומרו אלא במנחה:

(תתנב) יש גאונים שכתבו שאין לומר ויהי נועם וגם סדר קדושה אין לומר ורב צמח גאון כתב א"א ויהי נועם אבל אומר ובא לציון וכל הסדרא אבל ואני זאת בריתי א"א ורבינו נסים כתב א"א ויהי נועם. אבל מנהגא לומר ערבית שחרית ואני זאת בריתי:

(תתנג) כתב רב עמרם אם חל ט' באב בשני או בחמישי בשבת אומרים אל ארך אפים וא"א והוא רחום. ובספרד א"א אל ארך אפים ומנהג אשכנז להתחיל בליל ט' באב ואתה קדוש יושב תהלות וא"א ויהי נועם. ובשחרית אחר סיום הקינות מתחיל החזן ובא לציון ומדלג ואני זאת בריתי:

(תתנד) מילה שחל בתשעה באב מלין התינוק אחר סיום הקינות ויש ממתינין עד אחר חצות וכן נוהגין בגרמיז"א. וי"א שאין לברך על הכוס אלא יברך בלי כוס ודעת התוס' שיברך על הכוס ויתן לתינוק לשתות ולא חיישינן