האגור מג

במקום סעודה דהא אין מקדשין בבה"כ אלא לאפוקי אורחים דאכלו בבה"כ כיון דהשתא ליכא אורחים קרוב הדבר להיו' ברכה לבטלה. לה"ט הא מלתא אסתפקא מכמה שנין וצווחו כמה גאוני עולם ככרוכיא דאין קידוש אלא במקום סעודה וכ"כ רב האי גאון ורי"ן אבן גיאת ואפשר לומר דכיון דתקנו הקידוש משום אורחים אפי' כי ליכא אורחי' לא עקרו התקנה דוגמת מגן אבות דנתקן בשביל עם שבשדו' ואע"ג דליכא עם לא סלקוה תשוב' הרשב"א סימן ת"ק. ורב נטרונאי כתב מקדשין בבה"כ אעפ"י שאין אוכלין לשם ואע"פ שאין קידוש אלא במקום סעודה מפני שהטעמ' קידוש רפואה היא. ומה שטועמין כל הצבו' לאו משום דחוב' היא לטעום אלא שחובה היא לשמוע קידוש לבד וכיון ששמעו הקידוש יצאו ידי חובתן וא"צ לטעום וכל דבריו תמוהים ואי איישר חילי אבטליניה. וכ"כ רב האי שאם אין שם אורחין אין מקדשין בבה"כ לה"ט:

(שעב) כתב רבינו נסים הא דאמרינן אין קידוש אלא במקום סעודה דוקא כשמקדשי' במקום זה על מנת לסעוד במקום אחר א"צ לקדש עוד והביא ראיה מן הירושלמי ורב האי גאון ובעל הדברות דחו ראייתו. ובתשובת הגאונים מפרש הא דאמרינן אין קידוש וכו' אם רואה במקום שהוא סועד מקום שקדש שם מותר שבה"ל:

(שעג) אם התחיל לאכול מבעוד יום וחשכה צריך להפסיק ופורס מפה ומקדש. וי"א שמקדש כמו בשאר פעמים שמברך על היין ואח"כ על הקידוש ומיהו בירושלמי אומר אם היו שותים תחלה שא"צ לברך על היין וכן פסק הרי"ץ גיאת:

(שעד) ולענין המוציא א"צ לברך אלא מקדש ואוכל בלי המוציא וכ"כ ר' ישעיה ובעל הדברות שבולי הלקט. ורב אלפס כתב שצ' לברך המוציא וכן ר"י ז"ל ולזה הסכים הר"ש שיש לברך בפ"הג אם שתה תחלה אבל המוציא יברך. ונר' מדבריו שאם אין לו יין ומקדש על הפת שגם המוציא א"צ לברך. וכ"כ הרי"ץ גיאת. כתב רב אלפס ה"מ לקידוש אבל להבדלה אינו מפסי' ובעל הדברות ז"ל כתב הא דאמר שמואל כשם שמפסיקין לקידוש כך מפסיקין להבדלה מסתברא דהלכתא היא משב"הל:

(שעה) כתב רב סעדיה גאון צ' שיאכל בלילי שבת אחר הקידוש ואם לאו לא יצא ידי חובתו של קידוש והגאונים כתבו דסומא א"צ להבדיל רק בתפלה. מתשובות הרשב"א סי' ס"ח (שעו) ואותם בני אדם ההולכים לעשות קידוש לאלמנות בבתיהם וחוזרים לאכול בביתם האלמנות יוצאות והם אינם יוצאים ולכן נוהגים שלא לשתות בבית האלמנו' אע"ג דשיטת ההלכה מוכחת שהיו רגילין לשתות בב"הכ מכוס של קידוש עכ"ל סמ"ק:

(שעז) ואם גמר סעודתו וקדש עליהם היום קו' שיברך בה"מ כת' רב אלפס שיברך בה"מ של כוס אחר ואח"כ קידוש היום על כוס שני אבל שתיהן על כוס אחד לא לפי שאין עושין מצות חבילו' וצרי' להזכיר של שבת בבה"מ אע"פ שמברך קודם הקידוש וי"א שאף בגמר סעודתו אין לברך בה מיד אלא פורס מפה ומקדש ומברך המוציא ואכל מעט ואח"כ מברך בה"מ ולזה הסכים הרא"ש:

(שעח) כתב רב עמרם אחר שמקדש על הכוס נוטל ידיו ומברך ענ"י. לה"ט וכ"כ ר' ישעיה ז"ל. וכן פסק רב אלפס דבדיעבד יכול לקדש אבל רב עמרם כתב נטל ידיו לא יקדש על היין אלא על הפת דכיון דנטל ידיו עקר דעתו מן היין ושם דעתו על הפת שבה"ל. אבל אם נטל ידיו קודם לא יברך על היין אלא על הפת וכ"כ מהר"ם מי שנתכוון לקדש על היין שכח ונטל ידיו לסעודה קודם קידוש הרי זה מקדש על הפת לא על היין כיון שנטל ידיו לסעוד' וכן נהג מהר"ם לקדש קודם אבל רשב"ם פי' הא דאמר רב ברונא הנוטל ידיו לא יקדש היינו דוקא לרב דאמר יש קידוש שלא במקום סעודה הלכך לא הוי הקידוש מענין הסעודה והוי הפסק בין נטילה לסעודה הלכך הנוטל ידיו לא יקדש הוא אלא יניח לאחר לקדש ויצא הוא בשמיעה ולא הוי הפסק כולי האי. אבל לשמואל דאמר אין קידוש אלא במקום סעודה וקיימא לן כוותיה יכול ליטול קודם הקידוש דהקידוש לא הוי הפסק ומיהו לכתחלה טוב לקדש קודם כדחזינן דסברי בית שמאי שמוזגין הכוס ואח"כ נוטלין לידים שלא להפסיק במזיגה בין נטילה לברכה. ור"ת ור"י כתבו דאפי' לכתחלה יכולין ליטול קודם הקידוש דקידוש לא הוי הפסק וכן היה נוהג הרא"ש ואני תמה על מנהגו לדחוק ולהוציא אמריה דרב ברונא מפשטיה לה"ט. ואני המחבר אומר כי באשכנז וצרפת נוהגין כר"ת ור"י ליטול ידיו תחלה:

(שעט) ושותה מלא לוגמיו יצא והוא רובו של רביעית ודלא כרב עמרם שכתב אם קדש ולא טעם רביעית לא יצא. ורבינו ישעיה כתב שהיא פחו' מרביעית שבה"ל:

(שפ) ואם היו מסובין ב' או ג' ולא טעם המקדש וטעם אחר כמלא לוגמא. כתבו הגאונים שלא יצא אא"כ טעם המקדש וכ"כ בה"ג. וכתב עוד ואי אשתלי ולא טעם ושתו אחריני מייתי כסא אחרינא ובריך בפה"ג ולא צריך לאהדורי ולקדושי והא דמשמע בירושלמי דסגי בטעימת האחד פי' הגאון בשאר הדברים שאינם טעונים כוס אבל אקידוש לא יצא אא"כ טעם המקדש והרא"ש כתב שגם בקידוש יוצאים בטעימת הא' ומיהו צריך אחד מן המסובין לשתות מלא לוגמיו:

(שפא) ועל יין המבושל רבו הדעו' ה"ר שמעיה כתב בשם רש"י שמברכין עליו