האגור לד

משבה"ל. וכ"כ הר"י א"ז. והעולם נוהג לברך עליו בפה"ג ועל הבוס' כתב בה"ג ב"פ העץ. והרמב"ם כתב כך הגאונים כתבו ב"פ האדמה וי"א בפה"ע. ואני אומר שאין זה פרי ומברכי' עליו שהכל ואפשר להשיב על דבריו:

(רפב) אומר ר"ת כי התותי' הגדלי' בסנה מברכי' עליהם בפה"ע וכ"כ מהר"ם והר"ר יוסף והרא"ש כתבו שמברכים עליהם ב"פ האדמה וכן ראבי"ה. והר"ר מנוח הביא ראיה מן הירושלמי דמברכים על כל מיני אטד ב"פ האדמה וכן על תותים טריזא"ש בוכו"נאו. מרדכי פרק ה' דברכות:

(רפג) לשון א"ז תומי וכרתי וכיוצא בהן שטובי' חיים יותר ממבושלין אומר רב אלפ' דבין חיין ובין מבושלין בפ"ה ונראין דבריו והר' יהוד' כתב דכשהן מבושלין מברך עליהם שהכל. וצ' עיון כי הטורים לא כתבו כן בשם רב אלפס כאשר תראה אחרי כן:

(רפד) אי חנקתיה אומצא ושותה מים אין מברכין לא לפניו ולא לאחריו ודלא כרב עמרם שכתב שמברך לאחריו. וכן הרמב"ם כתב שלא לברך לא לפניו ולא לאחריו:

(רפה) ועל המורדכא המרוקחת בדבש והוא מרקחת נעשה מוורדים או ממיני עשבים נראה לי שיש לברך עליו שהכל אלא שחברי חולקין עלי ואומרים שהדבש הוא תפל ולדבריהם יש לברך עליהם בפ"ה והנני מבטל דעתי מפני דעתם. לה"ט:

(רפו) תומי וכרתי כתבו התוס' כשהם חיים בפ"ה ולאחר בשול שהכל ורב אלפס כתב כשהם חיין שהכל וכשהן מבושלין ב"פ האדמה וכן נהגו הגאונים:

(רפז) כתב רב האי ז"ל גרגלידי דליפתא מבושלי' או כבושים בחרדל או בחומץ בפ"ה. חיין שהכל. וכ"כ בעל ה"ג ויש מן הגאונים שכתבו להיפך וקצת נר' כדברי רב האי ז"ל:

(רפח) חמשת מיני דגן אם אכלן בעין לא שלא מבושלים אינן חשובי' לקבוע להן ברכה ומברכים לפניהן שהכל ואחריהן כתב בה"ג בורא נפשות רבות. וכ"כ הרמב"ם. והתוס' מסופקין אם היא בורא נפשות רבות או מעין ג' ולכן כתבו שיש להזהר שלא לאכלן חיין או שלוקות בעינייהו אלא בתוך הסעודה שאם אדם מסופק בברכה ראשונה יברך מספק שהכל שעל הכל שאמר שהכל יצא. אבל בברכה אחרונה אין לומר אלא כפי שנתקנה לה"ט. וכ"כ המרדכי:

(רפט) על פת דוחן כתב רב אלפס שהכל וכן הרמב"ם וה"ג כתבו ב"פ האדמה. והרא"ש כתב תחלה בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות רבות וכ"כ גאון:

(רצ) תוריתא דנהמא תואר של לחם כלומר צריך שיהיה בו מראה של לחם כלומר שלא נימוח לגמרי וניכר וידוע שהוא לחם והכי קיימא לן כרבא וכרב ששת דמברכין המוציא וברכת המזון על פירורין שאין בהן כזית כגון דאיכא תוריתא דנהמא:

(רצא) ונראה כשנותנים פת במים כלומר פירורים והמים מתלבני' מחמת הפירורין אזיל ליה תוריתא דנהמא וכן היה רגיל ר' דוד ממגנצא ללבן פירורי' בלילה כדי לאוכלן בשחרית בלי ברכת המזון ובלי המוציא מרדכי:

(רצב) כשנותנין קמח בתוך פולין או עדשים או כרישין או לתוך שקדים שעושין לחולה אם עושין אותו כדי שיסעוד הלב אז צריך לברך בורא מיני מזונות וטוב להחמיר ולגומעו בתוך הסעודה לאחר ברכת המוציא ופטור ממה נפשך מרדכי. ומיהו אותן נילי"ש דקים הרבה ולא הוי אלא גובלא בעלמא ויש להסתפק אם יש לברך המוציא או בורא מיני מזונות. ור"י נהג שלא לאוכלן כי אם בתוך הסעודה לברך על פת תחלה כדי לפוטרם מברכה שהיה מסופק. ואותם פרטא"ש ורוש"לייש חייבין בחלה ובהמוציא הואיל ואית להו תוריתא דנהמא. וכ' מהר"ם דר"י מפארי"ז לא היה רגיל לאכול פרטא"ש ורוש"לייש כי אם בתוך הסעודה שלא היה ברור לו אם יש להם תוריתא דנהמא:

(רצג) כתב הרמב"ם כל הברכות כולם אי נסתפק לו אם ברך אם לא אינו חוזר ומברך לא בתחלה ולא בסוף מפני שהם מדברי סופרים. ונראה דוקא ראשונה היא מדרבנן אבל אחרונה מעין ג' דאורייתא דמסמיך ליה אקראי וכן יראה מדברי ה"ג ל"הט:

(רצד) מטעמת התבשיל אין נ' לברך עד רביעית לכאורה משמע אפי' היה בולע וכ"כ הרמב"ם אבל ר"ח פירש דווקא בטועם ופולט:

(רצה) בירושלמי משמע דעל בריה כמו על גרגיר של ענב או של רמון שמברכין אחריו אפי' שהוא פחות מכזית. מה"ט. וכ"כ מהר"ם בשם הירושלמי והתוספות מספקין בו. לכן יש להזהר שלא לאכול בריה כי אם פחותה מכזית או יותר מרביעית כדי שלא להכנס בספיקא:

(רצו) האוכל פחות מכזית משבעת המינין שאינו יכול לברך אחריו ברכה מעין שלש כתב ר"י שיש לברך בורא נפשות רבות וכתב הרא"ש ולא נהירא וכן יראה מדברי הרמב"ם יש להסתפק אם יש לברך על פחות מכשיעור מז' המינין לאחריו בורא נפשות רבות ומסקנ' דאין לברך כלל אחריו:

(רצז) ועל היין ושאר משקים מסופק ר"י אם מברך אחריו אפילו בכזית. או שמא דוקא בכביצה וטוב ליזהר לשתות או פחות מכזית או יותר מכביצה:

(רצח) היו לפניו מינין הרבה ר"י אומר אם יש בהם מז' המינין מברך עליו וחכ"א על איזה שירצה לברך ומוקמינן ליה כשברכותיהן