האגור טו

יד בין של ראש כולן פתוחות ואם שינה פסול' לכל הדעות. ופרשת ארבע והיה אם שמוע דינה להיות סתומה ושיעור פתוחה כמו ט'אותיות ג' פעמים אשר. ולפי דעת הרמב"ם יש לפרשה פתוח' ב' צורות כמו אם גמר באמצ' שיטה מניח' ומתחיל בשיטה בתחיל' השניה. והיינו דוקא כשנשאר בשאר השיטה כשיעור ט' אותיות ואם לא הניח כשיעור זה בסוף השיטה מניח כל השיט' וכל השיט' שניה ומתחיל בשלישית. ופרשה סתומ' יש לה ג' צורות אם גמר באמצע יניח כשיעור ריוח ויתחיל לכתוב בסוף אותה השיט' ואם לא נשאר מן השיט' כשעור החלק דהיינו לכתוב תיב' אחת יניח חלק ויניח מעט מראש השיטה השנית ואם גמר בסוף השיט' ממש מניח השיט' השני כשיעור הריוח ומתחיל בחצי שיטה שניה נמצאת אתה אומר שפרשה פתוחה תחלתה בתחל' שיטה לעולם ופרשה סתומ' תחלתה באמצע השיט' לעולם עכ"ל. ור"ת אומר כי מצא בסדר קדמוני' כאשר אמרנו בפתוח'. אבל בסתומה אין מצריך חלק באמצע רק כדי לכתוב שם שתי אותיות ולא פי' שום דין אם גמר בסוף שיטה אבל במסכ' סופרי' שנינו איזוהי פתוחה כל שהני' בסוף שיטה שלש אותיות סתומה שהניח באמצע השיט' ג' אותיות. גמר הפרשה בסוף הדף ישייר שיט' אחת מלמעל' ואם שייר מלמט' כדי לכתוב בו שם בן ג' אותיות מתחיל מלמעל' וכתב ר"ת כי הברייתא עקר ופרש' פתוחה תחלת' בראש השיט' דוקא נקרא' פתוחה ואם יניח שיעור ט' אותיות בסוף השיטה וכן בתחלת' יצא ידי שניהם עכ"ל ספר מצות גדול וכן נהגו העולם לצאת ידי שניהם:

(פד) נמצאו שלש' דינין בספר הזוהר בענין ציצית ותפילין מה שאינה נמצאי' בכל הפוסקים הנמצאי' בינינו. הא' שכתוב שם שאסור גדול הוא מי שמניח תפילין קודם לבישת הציצית. השני שצריך שילבש תפילין של יד מיושב ושל ראש מעומד. והג' שצריך שיקרב היו"ד ברצוע' של יד אצל הבית של יד בקשירתו ומי שמרחקו ירחקו חייו ממנו ולשלשתן יש טעם גדול מצד הקבל' כאש' עוררתיך אתה התלמיד החשוב מהיותי מפיק נצוצי דנור מפומי לפומך בקבלה האמיתית:

צורות אותיות תפילין (פה) סדר באור האותיות וצורתן כפי הקבלה האמתית כדי לכותבן בתפילין ומזוזת וס"ת כי בה צריך כתיבה תמה לכן יש להזהר בכתיבתן ובקבלת צורתן ולא כרוב כותבי תפילין שמקלקלין מלאכתן בכתיבתן. ולכן ארשום האלפא ביתא כדינא ובצדק כל אמרי פי אין בהם נפתל ועקש:

א נקודה ראשונה העליונה כמין יו"ד ופניה באמצע הגג כלפי מעלה וכ"כ החסיד ז"ל מפני שמראה על בוראה וגגה עקום למטה כלפי מעלה וכן הוא בספר יראים כדאמרינן בגמ' שלא יעשה לאלפ"ן עיינין מכלל שיש לעקם קצת כמו העין מהופכה ורגל' ירחוק מן הגג לכל הפחות כעובי קולמוס וידב' הרגל במצח הגג וכן רגל היו"ד שהיא למעלה. והאלף היא מן האותיות העולה חשבונם כמנין שם המיוחד כי יש שני יודי"ן שהם עולין עשרים והקו האמצעי דמות וי"ו שהם כ"ו כמנין השם ואם היה נוגע הרגל בגג האלף למטה או היו"ד שלמעלה נוגעת אל הגג למטה בצד שמאל פסול:

ב צריך שיהיה לה תג למעלה לצד שמאל בפניה שמראה על בוראה שהיא למעלה וצ' שיהא לה עוקץ מאחריה בראש ימין. ועקב למטה כדי שלא תראה ככף והעוקץ מראה על האל"ף שהיא ראשונה על שם הבורא שהוא ראשון ואחרון. וכ"כ החסיד שהב' היא מן האותיות שיש להם זוית. וכן הרוקח וכ"כ רבינו שמחה שצריכה תג למעלה לצד שמאל לומר שהאחד בראה. וכן כתב הרא"ש. ולא כאותם שעושין הב' למעלה עגולה:

ג יש לעשות ראשה עב ולמטה דק מאד ואריך יותר למטה מן הרגל השמאלי והרגל נוטה למטה כדי שיוכל לכתוב אות אחרת אצלה שלא תגע ברגל:

ד יש לכתוב ראש הדלת ארוכה שלא תדמה לזי"ן והרגל עב לצד הגוף ולא יעשה ארוכה שלא תדמה לכף פשוט' ומן הדין יהי' לה עוקץ מאחוריה לצד האדם שדל במצות:

ה יכתוב הגוף כמו דלת ממש ובראשה תג ונקודה שבתוכה תלויה יען כי הה"א רומזת לעולם הזה שנברא בה"א דכתיב בהבראם. והדלת מן הה"א רומזת לשמים והנקודה היינו רגל השמאלית והוא כאדם התלוי בתשובה. לכן לא ידביק הנקודה למעלה כלל כי הקב"ה מקבלו בתשובה באותה הפתח שבין הנקודה והגג. ולכן יש תג על הה"א שהקב"ה קושר לו כתרים שנ' שובה ישראל עד ה' אלהיך ואם לא ישוב תחתיו פתוח ויפול לגיהנם וכן הוא בספר מצות גדול וכ"כ הרא"ש שיש לה תג לצד שמאל וכן איתא בהקומץ רבה מאי טעם אית לה גג ובירושלמי פ"ק דחגיגה הא יש לה נקודה אחת מלמעלה ור"ת פי' שר"ל בעוקץ של אחריה לצד ימין שלא תראה כרי"ש וההגהות מיימוניות כתבו כהרא"ש וכן מהרי"ח. ומלשון האשר"י משמע שרגל שמאל של ה"א דינו להיות בסוף גג הה"א לצד שמאל ולא לימין דאם היה הרגל דבוק למעלה אז היתה כמו חי"ת ממש כי דין להיות