האגור קלב

רשב"ם. מרדכי:

(אשס"ה) כיצד קובעת לימי החדש בדלוג כגון שראתה בט"ו בניסן וי"ו באייר וי"ז בסיון. וקאמר רב דהכא נמי קובעת בג' ראיות וחוששת בי"ח בתמוז וי"ט באלול. ושמואל סובר שלא קבעה וסת אלא בד' ראיות שאין הראיה הראשונה מצרפת כיון שאין ההפלגות שוות ולא קבעה אלא שראתה גם בי"ח בתמוז ור"ח פסק כרב וכן הראב"ד. והרמב"ם כתב כשמואל וכן הרמב"ן וכן הוא מסקנ' הרא"ש. יש קובעת וסת ע"י מקרים שיארעו בגופה כגון שפיהקה ורואה ופירש"י כאדם שפשוט זרועותיו מחמת כובד. ור"ח פי' כאדם שמוציא קול דרך הגרון ויש מפרשי' כאד' שסותם פיו מחמת כובד. ושלשתן אמת דכל שנוי חוש הגוף הוא סימן להתעוררת הדם. וכיון שהחזיקה צריכה לחוש לו. טורים:

(אשס"ו) כתב הרשב"א מעוברת לאחר ג' חדשי' לעבורה ומניקה כל כ"ד חדש אחר לידת הולד אינה קובעת וסת אפי' מת הילד או גמלתו שדמיה מסולקין מהן כל זמן עבורה וכל כ"ד חדש וכשם שאינה קובעת וסת בימי עבורה ובימי מניקתה כן אינה חוששת לראיה שתראה באות' הזמני' וראייתה קלה מוסת שאין קבוע שמסולקת דמים לגמרי. ויש מגדולי המורי' שאמרו שחוששת לה כדרך שחוששת לוסת שאין קבוע וראוי לחוש לדבריה' והרמב"ן כתב שקובעת בהן וסת מעוברת משהוכר עוברה ומניקה כל כ"ד חדש אינן חוששות לוסתן הראשון אפי' היה לה וסת קבוע והגיע תוך הזמן הזה אינן צריכות בדיקה ומותרת לבעליהן ואפילו שופעות ורואות דם באותן עונות שהיו למודות לראות בהן אינו אלא במקרה. טורים:

הלכות כתמים (אשס"ז) לא גזרו דין כתמי' בקטנה שלא הגיע זמנה לראות דהיינו שאין לה י"ב שנים לא שנא אם היא בתולה או בעולה ואפי' סדינה מלוכלך בדם אינה חוששת אפי' אם ראתה כבר שתי פעמי'. אבל אחר שתראה ג' פעמי' יש לה כתם. והרמב"ם כתב שאין לה כתם עד שתראה ד' פעמי' והרא"ש לא כתב כן. כתם שנמצא על בגד צבוע פליגי בה תנא קמא מטמא ור'יונתן מטהר. הרמב"ן פסק כתנא קמא. והרמב"ם פסק כר' יונתן וכתב הרא"ש בכתמי' שומעין להקל כל דם שנמצ' בגופה אין תולין להקל לומ' אם עברה בשוק של טבחי' או נתעסקה בכתמי'. וי"א אפי' אם נמצא בגופה תולין להקל והראשון עקר פסק גדול בדורו מהר"ר יעקב מולן ז"ל המוצא כתם יש להמתין שש עונות כמו רואה דדלמא השתא חזיא. ואפי' לא שמשה לא נהגינן לחלק משום סרך חברתה. ע"כ. נתעסקה בכגריס ונמצא בה כגריס ועוד או שני גריסין טמאה. אע"פ שאם נתלה בכגריס בעסק שנתעסקה לא ישאר בו כגריס ועוד שהלה שעור כתם. וכן אם נתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד טמאה וא"צ לומר בנתעסקה בכגריס ונמצא עליה שני גריסין ועוד. והרשב"א ז"ל טהר בנתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עלי' כגריס ועוד והרמב"ן טהר בפחות מכגריס ונמצ' עליה שני גריסין. והרא"ש כתב כסבר' ראשונה. כתב גדול בדורו מהר"ר יעקב מולן ז"ל שיעור כגריס כמו תשעה עדשים. וטעות סופר הוא במרדכי שכתב ט' שערות. אלא ט' עדשים על ט' עדשים שהם ל"ו שערות. ובספר שארי מהרב"ן ציון פירשו הרמב"ם וסמ"ג דהוו ט' עדשים כשהן ג' עדשים על ג' עדשים. ובהלכות נגעים בסמ"ג. והעדשה מקום ארבע שערות שהן שתים אורך ושתי' רוחב נמצאו ל"ו שערות פי' כמו שהן קבועות בראש רחוקות זו מזו. ע"כ. כתב הרמב"ן שגם כתם הנמצא על בשרה אינו מטמא עד שיהא כגריס. ורבינו שמשון כתב כמו הרמב"ם שאפי' פחו מכעין חרדל טמאה שכל הגוף בדוק הוא מדם מאכולת. הגהות מיימונית י"א שעכשיו אין תולין כתם בשו' דבר שאין תולין אלא בדומה לו ואין אנו בקיאי' במרא' הדמים. ולא נהירא. וגדולה מזו כתב הרמב"ן שאינה צריכה להקיף הכתם לדבר שהיא תולה בו אלא תולה מן הכתם עד שתדע שזה שחור וזה אדום. טורים. כתב ריב"א שבזמן הזה אין תולין בחזרי'. תוספות פרק הרואה כתם נמצא כתם על העד שהיא בודקת בו אם הוא עגול טהורה עד כגריס ועוד. ואם הוא משוך אפי' כל שהוא טמא. וכן בסמ"ג וכן במרדכי. כתב הרשב"א יש מי שהורה שאין האשה חוששת משום כתם עד שתדע בבירור שהוא דם וכיצד היא עושה תעביר עליו ז' סמנין אם עבר הרי זה דם ואם עמד הרי זה צבע ואינה חוששת לה ואין ראוי לסמוך על זה אלא חוששת לו מן הכתם אבל אם עברה עליו ז' סמנין ולא עבר ודאי טהורה היא שאין לך דם שאינו עובר ע"י ז' סמנין והוא שהעבירן כסדרן. וכתב הרמב"ן שאין לסמוך ע"י בדיקת ז' סימנין לומר שהוא צבע להתירה לבעל' שלא הוזכרו בדיקת סמנין אלא לטהרות. אבל לבעל' אע"פ שלא עבר ע"י סמנין חיישינן שמא דם הוא ואסורה לבעלה. לה"ט. בדקה בעד שאינו בדוק לה ולמח' מצאה עליו דם כתב הרשב' שהיא טהורה אפי' כגריס ועוד והוא משוך. ויש מי שהורה להחמיר בכגריס ועוד. וכ"כ הרא"ש ז"ל שדינו כשאר כתם לטמא בכגריס ועוד. וכתב הרשב"א יש מי שהורה מרבותי שאינו נקרא עד הבדוק אלא שבדקתו ולא הניחתו עד שבדקה בו שאני אומר כשהניחתו נכתם ולא נראה לי אלא