האגור קלא

שהגיע תחלת הזבות ולא ראתה צריכה לפרוש כל ימי משך הוסת. וכ"כ הרמב"ן שחוששת לכל ימי משך הוסת שכל יום ויום וסת בפני עצמו ואפי' נעקר יום הראשון חוששת לשאר הימים עד שיעקרו כולם. והר"ז כתב שאינה צריכה לפרוש אלא עונה ראשונה של הוסת וכיון שעברה העונה ולא ראתה מותרת ולזה הסכים הרא"ש. והספר א"ז פסק שיפרוש קודם לוסתה כ"ד שעות דהיינו יום ולילה או לילה ויום וחומר' גדול' היא וששאלת באשה שאין לה וסת קבוע אם היא אשה שמשנה וסתה לאחר או להקדים שנים או ג' ימים יפרוש הימנה בזמן הגעת וסתה שני ימים או ג' קודם. ושלום יצחק ברבי אברהם:

(אשנ"ט) היוצא לדרך צריך לפקוד אשתו אפילו סמוך לוסתה. וכן פי' הרבי' שמשון איש ירושלים דק"ל וסתות דרבנן וכן בשאלתות. וכן פירש ר"י אבל ר"ת פי' שאסור לפוקדה בתשמיש ולא אמרו לפוקדה אלא בדברי רצוי ולא חיישינן שמא יבא עליה:

(אלף שס) כל אשה שאינה עסוקה בטהרות פרש"י שאינה צריכה בדיקה לבעלה אפי' אין לה וסת ור"ת פסק כיון שאין לה וסת אפי' לבעלה אסורה עד שתבדק וכתב הרא"ש ז"ל נראה לי כפרש"י אלא שלא מלאני לבי להקל כי דברי ר"ת קבלה הם טורים. ופסק ר"י ורשב"ם כרש"י בין יש לה וסת בין אין לה וסת לא בעי בדיקה בין קודם תשמיש בין לאחר תשמיש ואפי' אם רוצה לבדוק לא שבקינן לה כדי שלא יהא לבו נוקפו ופורש מרדכי. ומסקנא דמלתא אשה שיש לה וסת אין לה לבדוק אלא ביום וסתה ובשעת וסתה ואז היא מחוייבת לבדוק ואם לא בדק' טמאה אפי' אם אחר הוסת בדקה ומצא' טהורה ואשה שאין לה וסת אפי' לרש"י ור"ת צריכה לבדוק שחרית וערבית לבעלה אבל רשב"ם ור"י פסקו דלא בעי בדיק' וכן בספר התרומ' וסמ"ג. מרדכי. וז"ל הרמב"ם בפ"ד דאסורי ביאה הצנועות אינן משמשות עד שיבדקו עצמן תחילה קוד' תשמיש ואשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק לפיכך היה משמש בב' עדים אחד קודם תשמיש ואחד לאחר תשמיש אבל אשה שיש לה וסת אינה צריכה לפני תשמיש אלא משום צניעות אבל לאחר תשמיש הכל צריך שני עדים אחד לו ואחד לה אפילו זקנה וקטנה ומעוברת לא תשמש אלא בב' עדים עכ"ל ואיני יודע דעת המיימוני כמאן דהוא דלא כרב אלפס ולא כבעלי התוספות ופסק גדול הדור מהר"ר יעקב מולין ז"ל דלבעלה א"צ בדיקה והמחמיר יחמיר והמקיל לא הפסיד ובא"ז כתב שטוב להחמיר וה"מ לפני תשמיש. אבל שחרית וערבית ראוי להחמיר' דאין כאן טעם שלא יהא לבו נוקפו עכ"ל. הא דאמרי' ה"מ לטהרות אבל לבעלה אין צריכה בדיקה אדיעבד קאי אבל לכתחילה צריכה כל הני חומרות. מרדכי. והך בדיקה פי' רב אלפס שבודקין אחר תשמיש הוא והיא:

(אשס"א) אשה שרואה דם מחמת תשמיש אם יש לה מכה באותו מקום תולין בדם מכתה ונאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שדם יוצא ממנה. וכתב הראב"ד דבזמן הזה לא סמכינן אהך בדיקה להתירה ועוד אפי' אם ידוע שהוא בא מן הצדדין הרי בנות ישראל גזרו על כל רואה טפת דם כחרדל שצריכה ז' נקיים. ולא נהירא לרא"ש אלא ודאי סמכינן. ואם ידע שבא מן הצדדין טהורה והראב"ן כ' שבזמן הזה אין תולין בדם מכתה שאם היינו תולין צריכין אנו לבדוק אם דם מכתה משונה מדם ראייתה ועכשיו אין אנו בקיאין במראות הללו לידע אם הוא משונה אם לאו. ולא נהירא להרא"ש אלא תולין בה הכתם לומר שאינו משונה עד שיודע לנו שהוא משונה ע"פ חכם שיראה שניהם וזה יוכל כל אדם לידע אם דומין זה לזה אע"פ שאין אנו בקיאין במראות דמים טמאים וטהורים. בשני דמים שהם לפניו יוכל להבחין אם הם שוים או משונים במראיתן. לה"ט:

(אשס"ב) אפי' רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליהן ז' נקיים לאו משו' דבפחות מחרדל אינו מטמא דהא תנן ומטמאה בכחרדל ובפחות מכאן אלא לכך נקט חרדל אפי' שאין עתה יכול לחלקו בג' ראיות למנותה כזבה גמורה אם ראתה בימי זיבה אפ"ה יושבת עליו ז' נקיים. הגהה בשערים מדור"א וכ"כ בעל השערים מדור"א בעצמו (אשס"ג) כתב הראב"ד אם הפילה חתיכת דם אפילו קשה כאבן ואינו נימוח' טמאה והר"י הלוי כתב שגם חתיכה אם אינה נמוחה טהורה ולזה הסכי' הרא"ש טורים. דם הירוק חכמים מטהרין פי' ר"י דירוק הוא צבע הדומ' לחלמון ביצה או זהב ובדורות הללו אין אנו בקיאין לראות דם לישען על חכמתינו לטהר שום דם הנוטה לאדמימות אם לא שיהיה לבן או ירוק כמרא' הזהב. אשי"רי דם הירוק דמטהרינן כרבנן דעקביא בין מראה ירוק שקורין ייאלד"ו. בין מראה תכלת שקורין ביא"וו או צליס"טרו בין מראה שקורין ווירד"ו כולן בכלל ירוק הן דכל ה' דמים הטמאים באשה נוטין לצד אדמימות כדמשמע בפ' כל היד. מרדכי:

(אשס"ד) מצאתי בשערים בועל בעילת מצוה ופורש בין בתולה בין בוגרת בין שאינה בוגרת בין ראתה בין לא ראתה וכ"כ ראבי"ה בשם רש"י וכל הגאוני' אפי' לא הגיע זמנה לראות בועל בעילת מצו' ופורש מיד שא"א לחבורה בלי דם. וכן מצאתי בקובץ של רבינו מנחם הלוי וכמדומה שמן הרוקח הועתק וכן קבל מריב"ק וכ"פ בספר החכמה פ"ק דכתובות. ומהר"ם פסק שאם ספרה ז' נקיים קודם הנשואין ואח"כ דחו הנשואין צריך לספור ז' נקיים אחרים וכ"כ