האגור קיח

להתירו בחליט' אבל אם נעשה בדיעבד או אפי' נתבשל לבדו בקדרה שרי בדיעבד שפולטת דאינה בולעת אבל הקדרה נאסרת והרמב"ם אסרו אפי' בדיעבד אם בשלו. ולא נהירא. ולצלותו פי' ר"י שמותר אפי' בלי חתיכ' ומליח' שהאור שואב כל הדם. ובה"ג כתב שאף לצלי צריך חתיכ' משום דם שבסמפונות טורי':

(ארי"ב) כתב בעל העטור נוהגין בצרפת לנקוב הכבד בסכין קודם צליה. ומנהגנו אינו אלא לנוקבו בשפוד:

(ארי"ג) כתב הרשב"א יש גדולי' שאסרו לקדרה ההדורא דכנתא הוא השומן שסביב המעי' אפי' בחתוכ' ומליח' לפי שמלא' חוטין קטני' דקים מלאי' דם ועכשיו נהגו היתר:

(ארי"ד) י"א כיון שאין מחזיקין דם בבני מעים אין מולחין אותן עם שאר בשר כיון דלא טרידי לפלוט בלעי. טורי'. וטוב להחמי'. (ארט"ו) כתב הרשב"א יראה לי שאם נקר הבשר אוכלו בלא מליחה חי או צלי אפי' העוף שלם כלו כאחד ויש מגדולי המורים שהחמירו שלא לאוכלו כלו שלם אע"פ שנקרו אלא אם כן חותך הוורידין ושחט שני הסימנין. עכ"ל טורי':

(ארט"ז) הורה אחד מן הגדולי' שאסור לשהות הצלי על השפוד לאח' שהוסר מעל האש שמא יחזור הבשר החם ויבלע ממנו אבל מות' לצלות בו ולשהות בו כל זמן שהבשר זב ופולט אינו בולע הדם שבשפוד. והרא"ם כתב שהשפוד מותר דנורא משאב שאיב ואין מניח לבלוע הדם:

(ארי"ז) קרני חיה טהורה הן מפוצלות ופירש רש"י שהרבה פצולין יוצאין מהם ורבי' תם פירש שהן זקופין וכפופין בראשיהן. (ארי"ח) אם ידוע בבהמה קודם שחלבה טרפ' כגון יתרת או הוגלד פי המכה שידוע שהיתה שלשה ימים קודם שחיטה כל הגבינות אסורות. ואם היא בעדר בעדר עם הבהמות ונתערב חלבה באחרות כל הגבינות אסורות. ובעל שערים מדור"א כתב על זה פוק חזי מאי עמא דבר והרשב"א כתב שהולכין בזה אחר שיעור ששים כמו בשאר אסורין. ואם נטרפה על ידי סרכא כתב הרשב"א כיון שאי אפשר לומר עכשיו ודאי נטרפה א"כ יצאה כבר מחזקת הרוב ואין ידוע מאיזה זמן ומספק יש לאסור דספק' דאוריית' לחומרא והרא"ש כ' להתיר בטרפות שע"י סרכא מפני שאם היו בקיאין לברר שאפשר שהיה מותר ע"י בדיקה א"כ הויא ליה ספק ספק' ספק טרפה ספק אינה טרפה ואם תימצ' לומר טרפ' אימא אחר כך נטרפה. וכ"כ הטעם בעל השערים וכן רשב"ם ורב יהודאי גאון. והיכ' דנמצאת ודאי טרפה פסקו התוס' הלכה למעש' דאפי' נמצאת אחת מבהמות הרב' שעשו מהן גבינות שכולן אסורות. מרדכי:

שאלו לרשב"ם על כבשה שנמצאת טרפה מה לעשות מהגבינות. והשיב אין בידינו להתיר כל דבר הנעש' ממנה תוך ג' ימים כ"פ בה"ג אבל קודם ג' ימים מותר ויש אוסרין כל י"ב חדש ולא קיימ' לן הכי וכ"כ רבינו ברוך להתיר. וכן המנהג:

(אר"יט) כתב הר"ר אליעזר ממיץ דוק' חלב שהתירו הכתוב מותר משום אבר מן החי. אבל מי חלב אסור. והר"ר שמחה מתירו וכן נוהגין:

(אלף רכ) דבש הגיזין והצרעין כתב ר"ת דמותר וכן הרמב"ם ור' יצחק והרא"ש כתב לאסור טורים:

(ארכ"א) כל עוף שהוא בחזקת שאינו דורס ויש לו עוד סימן אחד מן הג' סימנים אי זה מהם שיהיה כתב הרמב"ן שהוא טהור אבל ר"ח כתב שאין להתירו בסימן אח' אלא בסי' שקורקבנו נקלף. אבל אם אינו נקלף אפי' יש לו אצבע יתירה וזפק טמא. ורש"י כתב שאין לסמוך ולאכול שום עוף אלא במסורת שמסרו לנו אבותינו. ומזקנינו הקדמוני' שכל עוף שחרטומו רחב וכף רגלו רחבה כשל אווזא בידוע שאינו דורס. וכתב הרא"ש וכן מסתבר ויש לאוכלו אם יש לו ג' סימנין בגופו. ואין לחוש שמא דורס הוא טורים:

(ארכ"ב) כל עוף הדורס טמא. בדריסה יש ג' פירושים. רש"י פי' שאוחז בצרפניו ומגביה מן הקרקע מה שאוכל. ובגמר' מפרש שמניח רגלו על המאכל שאוכל וממעכו שלא יכנס כולו בפיו ור"ת אומר דלפעמים התרנגולים שלנו עושים כן ומפרש כל עוף הדורס טמא שאוכל העוף מחיים ואין ממתין לו עד שימות ולפי דברי ר"ת כל שיש בו ג' סימני' הללו של טהרה בידוע שאינו דורס וטהור. אך לפי דברי ריב"ם שבדק בעופות אותו שאנו קורין קורבי"ל ומצא לו אצבע יתירה וזפק והוכיח ר"י דאין אדם יכול לטהר שום עוף ע"י סימנין אלו אם לא נתברר לו שאינו דורס מרדכי:

(ארכ"ג) י"א שאין להתיר דג אלא שיש לו ג' קשקשי' בג' מקומות תחת לחיו ותחת זנבו ותחת סנפיריו והרא"ש מתיר אפי' באחד טורים:

(ארכ"ד) עוד יש סימן אחר בדג טהור ראשו אינו חד ויש לו שדרה. ויש מהגדולים שכתבו שיש לסמוך על שני הסימנין אלו להתיר כל דג והרא"ש כתב שאין לסמוך עליהן ומיהו כתב עוב' כוכבי' שהבי' חבית מלאה מחתיכות דגי' מלוחים כל דג שמכירים בו ראשו ושדרתו מותרין ואם לאו אסורין. טורים:

(ארכ"ה) כתב ר"ת שסימני עוברי דגי' הוא סימן מובהק להתיר עליו כל דג. ובירושלמי אמר שאינו סימן מובהק. וכן היא מסקנת הרא"ש ור' יצחק דחה ראיתו של ר"ת ותמצא זה בסמ"ג. ולפי ר"ת אנחנו סומכין לאכול דג שקורין ברבו"ט אע"ג שאין אנו יודעים אם משיר