האגור קיד

דפסקו בכל מקו' אפשר לסוחטו אסור. אמנם בהגהות מרבי' אשר בשם האור זרוע סוף פרק גיד הנשה מחלק בין חתיכה שנבלע בה האסור ובין דבר לח המעורב בהיתר דלא שייך חתיכה עצמה נעשית נבלה כיון שאין האסור נבלע בהיתר אלא מעורב בו וא"כ בנדון דידן שרי שאע"ג דמוכח שם דהרא"ש לית ליה האי סברא לחלק בין לח המתערב לדבר הנבלע מכל מקום אין להחמיר בשביל זה דלכולי עלמא הך סברא דחתיכ' עצמה נעשית נבלה אינו אלא מדרבנן ונדון דידן בין למר בין למר שרי לדעת אור זרוע משום דדבר לח הוא. ולהרא"ש מטעם שאין אומרים חתיכה נעשית נבלה אלא בבשר בחלב עכ"ל:

(אקע"ח) יש חוטין שהם אסורים משום דם שבהם כגון חוטין שביד ושבכתף ושבלחי ושבלשון ובצואר ומליחה לא מהניא בהו אם לא שיחתכם תחלה ואח"כ ימלחם ואח"כ מותרים לבשלם אף בקדרה. וי"א דאף לצלי אסורים בלי חתיכה ואפילו אם מלחן וצלאן אסורים דכל זמן שלא חתכן אין האור שואב הדם שבהם. ומיהו אם חתכן מותר לצלותן אפי' בלי מליחה והגאונים כתבו שמותרים לצלותם אפי' בלי חתיכה ומליחה. וכן הוא מסקנת הרא"ש ז"ל. ואפי' למי שמצריך חתיכה גם לצלי אם צלאן בלי חתיכה הן אסורין והבשר מותר. טורים. וכתב גאון יש בבהמ' גידין וכמה חוטין שמלאין דם וצריך לחתוך כל המקומות כדי שיצא הדם במליחה ע"כ. וחומר' היא שהחמיר ולא מדינא דגמרא דמדינא אין צריך לחתוך אלא הגידין שהזכרתי. טורים. נשאל מהר"ר יעקב מולין זצ"ל עוף שנמלח בלי חתך ורידין ולא נקבו בשעת שחיטה ועדיין הראש מחובר בעוף והשיב שיטלם ויקלוף הבשר סביב ובצלי בעי נטילה כעובי אצבע ואם נתבשלה בהן צריך ששים כנגד הורידין והקליפ' שאסרה במליחה ע"כ:

(אקע"ט) יש אוסרין גיד הנשה בהנאה. והרמב"ם התירו וכן הרא"ש. שדר רב עמרם גאון אין חלוק בין גיד הנשה לשומנו וישראל קדושים הם ועשאוהו כגיד הנשה. וזה החכם החמיר. והמחמיר תע"ב. טורים. רש"י סובר אעפ"י שגיד הנשה בעצמו אין בו בנותן טעם שומנו אוסר בששים ור"י סובר שאין חסור בשומנו של גיד אלא מחמ' הגיד וכל מקום שאין הגיד אוסר אין השומן אוסר:

(אלף קפ) אם נמצא דם על החלמון וחלבון שלא על הקשר או אפי' על קשר החלבון ולא נתפשט חוצה לו הדם אסור והביצה מותרת. ור"י היה מתיר גם הדם אם נמצא על החלבון וחלמון שלא על הקשר ולדעת הגאונים אין חילוק בין קשר לחוצה לו אלא בין חלבון לחלמון שבכ"מ שימצ' בחלמון הכל אסור. ובכל מקום שימצא בחלבון זורק הדם ואוכל השאר. וכתב הרא"ש וטוב להחמיר לאסור כלה בנתפשט חוץ לקשר וגם בכל החלמון ולפי זה אין היתר לביצה אלא בנמצא על הקשר של חלבון ולא נתפשט חוצה לו או בשאר מקום בחלבון טורים רש"י פי' והוא שנמצא דם על הקשר שלה אבל אם נתפשט הדם חוץ לקשר החלבון אף הביצה אסורה וזהו מפני שהדם על הקשר ונתפשט חוץ לקשר אבל אם אין דם כלל על הקשר מודה שהכל מותר כאשר ביארנו ויש שאינם רוצי' לסמוך על זה וקולפי' מקום הדם אף כשנמצא במקו' אחר כביצה. עכ"ל ספר המצות:

(אקפ"א) כתב הרמב"ם הרוצה לאכול בשר חי מולחו יפה יפה. ומדיחו יפה יפה ולא נהירא טורים. השובר מפרקתה של בהמה אסור לאכול מבשר חי אלא א"כ מולחו יפה יפה לפי שהדם מתעורר לצאת בשעת שחיטה וכששובר מפרקתה אינה יכול' לזנק להוצי' וחוזר הדם באברי' אבל ע"י מליח' מותר אפי' לקדרה ובעל העטור כתב דאפי' במליחה אסור שאין המלח מפליטו ונשאר בו מדם הנפש ואסור וא"א ז"ל לא כ"כ טורים (אקפ"ב) הרמב"ם התיר לשפוך ולערות מכלי ראשון על התרנגולת למולגה. ור"ת אוסר דחשיב ליה ככלי ראשון. והרשב"א כתב שאפי' נחשב ערוי ככלי שני אסור אע"פ שאינו מבשל מפליט שהרי אסרו להניח כסלי' על הבשר אחר שחיט' מיד שמא יזוב החלב ויבלע ולפיכך אסור למלוג אלא אחר נקור ומליחה:

(אקפ"ג) אם מלח בשר ולא הדיחו בתחלה י"א שאין לה תקנה עוד אף אם ידיחנו וימליחנו פעם אחרת ויש מתירין ולזה הסכים הרא"ש:

(אקפ"ד) מולח במלח גס ובמלח דק והרמב"ם כתב שאין מולחין אלא במלח גס שהמלח שהוא דק כקמח נבלע בבשר ואינו פולט וכ"כ בה"ג. והרא"ש כתב דלא מסתבר דיותר מה שהמלח דק מתפזר על הבשר ופועל להוצי' הדם כי הוא נדבק בו אבל הגס נושר מן החתיכ' כשהופכ' למולח' על הצד השני:

(אקפ"ה) ובעיקר המליח' כתב הרשב"א שא"צ לתת מלח על הבשר עד שיכסנו אלא מולחו יפה יפה עד שלא יהא ראוי לאכול עם אותו המלח וא"צ למלוח החתיכה מב' צדדיה אבל הרא"ש כתב שצריך לפזר עליו מלח הרבה עד שלא יהא ראוי לאכול עם אותו מלח ולא ישאר בו מקום בלי מלח טורים:

(אקפ"ו) וכתב הרמב"ם שאחר המליחה והדחת הבשר ישליך מיד הבשר לתוך המים רותחין אבל לא לפושרין כדי שילבין מיד ולא יצא הדם ולא נהגו העולם כן:

(אקפ"ז) שעור שהיית הבשר במלח כתב הרמב"ם שעור הלוך מיל. והרא"ש כתב כדי שעור