האגור קח

סתום. והרא"ש הסכים לסבר' בעל העטור. טורים:

(אקכ"ח) ריאה שנסרכת לאחד מן המקומות שהנקב אין פוסל בהן כמו לחזה ולגרגרת ולשמנונית ולטרפשא בזה כתב הראב"ד ז"ל שדינא כסרוכה לדופן שאם יש בה מכה תלינן להקל כמו שתולין בדופן. והרמב"ן כתב שאין תולין אלא במכה שבדופן ולא במקום אחר. וכ"כ הרא"ש דוקא בדופן שהוא רחב ולחותו מרובה נחטת הריאה אליו אבל לא לשאר אברים. טורים:

(אקכ"ט) מר יעקב גאון הורה לאחוז בקנה ולנענע הריאה ג' או ד' פעמים יפה יפה וכל סרכא שתנתק ע"י נענוע זה כשרה. ועל זה נוהגי' במקצת מקומות להכשיר כל סרכא שתנתק כשהטבח מכניס ידו בנחת לבדוק ואומרים שאינה סרכא אלא ריר בעלמא שנתפשט מלחו' הריאה שהסרכא אפי' אם יפרוק אותה כל היום באצבעותיו הולכת ומתחזקת. והרשב"א כתב כל סרכא שאמר אין הפרש בין שתהיה עבה וחזקה ובין שתהי' דקה מן הדקות ולא כהללו שממעכים ביד ואם נתמעכ' תולין להקל וכל הנוהגי' בזה מאכילין טרפות לישראל שזה לא שמענו לחכמים בשום מקום. טורים:

(אלף קל) אבל מגבה אפי' כטרפא דאסא טרפה. שמעתי מא"א שכל מה שהטריפו מגבה לא שנא באומות ולא שנא באונות מלבד האונ' של ימין הסמוכה לגרגרת במיצר החזה אצל הצואר ממש התחתונה שהיא העליונה דאפי' אם יש על גבה כטרפא דאסא נמי כשר מפני שדרכ' להתפצל כן וכן הורה רבינו זקני הלכה למעשה אבל בכל שאר האונות טרפה. ורבינו ברוך כתב בשם רבי' יצחק בר יהודה דאם הוא בציר מטרפא דאסא וע"י נפיחה הוי כטרפא דאסא עבדינן לחומרא מרדכי. כתב ראבי"ה האונות העליונות הסמוכות לגרגרת ודרכן להפרד מן הגרגרת אם נסרכו לגרגרת טרפה. וכ"כ בה"ג לפי שהגרגרת קשה ואינה סותמת אך אם דבוקות לגרגרת ומהודקין מלמעלה ולמטה כשר כן פסק בה"ג ואני שמעתי שאם אינו יכול להכניס אצבעו ביניהם ולפרד למעלה מעט מן הגרגרת שנכר בחתוך כשר שכן גדולן ואם יכול להכניס אצבע ביניהם זהו ענין סרכא וטרפה כך שמעתי מא"א מרדכי:

(אקל"א) ראבי"ה כתב דאם האונות או האומות סרוכין בשומן היורד בין שתי הערוגות ויכול להכניס ביניהם אצבע קטנה טריפה. וכ"פ רב נחשון גאון ואם דבוקה בלי הפרד בשר שכן גדולה. ומעשה בא לידינו באומה שאצל שומן הלב שהיתה מקצתה דבוקה מלמטה קל שומן הלב דכך גדולה ולא היה יכול להכניס אפי' מחט ומ"מ היתה דבוקה יותר מכדרכה הכשרנוה מזה הטעם וכ"כ רבי ברוך בשם ר"ח מרדכי:

(אקל"ב) אם קרה שהוציאו הריאה בלא בדיק' טרפה ולא סמכינן ארובא כמו שפרש"י ומעשה היה בקלוני"א ואסרו כל חכמי הדור וכן פי' בה"ג. ורבי' ברוך פי' היכא דלא שייכו טרפות כגון בגדיים וטליים הסומך על רש"י לא הפסיד. מרדכי. מצאתי בשם רבינו שמואל בן חפני ומשם ר"ח ורבינו נסים דטרפשא דכבדא שנקבה נקב מפולש הוא חצר הכבד טרפה. אבל אם נסרכה בסרכא בצלעות לא הוי מטריפין וכן היה נוהג רבינו שמחה וראבי"ה מרדכי:

(אקל"ג) קנה הלב דינו כלב לאסר במשהו והוא החלב על דופני הערוגה והרמב"ם פי' קנה הלב והוא המזרק הגדול היוצא ממנו לריאה. כתב הרמב"ם קנה הלב והם המזרקים שבהם הדם מתבשל אם נקב אפילו אחד מהם אפי' במשהו טרפה ולא נהירא. דהא מכשרינן אפי' בנטל כולו חוץ מכזית במקום מרה וכזית במקום חיותא (אקל"ד) אם נמצאו שני כבדים בבהמה או בעוף טרפה דכל יתר כנטול דמי והוי ליה נטל הכבד. וי"א דלא אמרינן כאלו נטל כלו אלא כאלו נטל עם המקום שהוא דבק שם הלכך אם הם דבוקים בכזית של מקום מרה או בכזית של מקום חיותא טרפה ואי לאו כשרה. והרא"ש הסכים לסברא ראשונה. רב אלפס מתיר כשאין לה מרה או שיש לה ב' מרות ויש מחמירין כשיש ב' מרות נוקבין האחת אם שופכין זה לזה כשרה ואם לאו טרפה. אמנם לא נהגינן כן. שערים מדור"א. כתב ראבי"ה נטלה המרה כשרה ופעם אחת בא לידי שנטלה המרה ואמרתי לקורעה ולטועמה כמו שכתוב בה"ג שאם יטעם בלשונו טעם מרה הרי נבלעה וכשרה ולא טעמתי בה טעם מרה ואמרתי שוב לצלותה על גבי גחלים והיתה מרה עד מאד והכשרתיה. ולולי כי קשה להכניס ראשי בין הרים גדולי' היה נ"ל שאפי' אין טעמי' שום מרירות כשרה. וכי משתכח שתי מרות כשרה וכ"ה בספר רוקח אבל מן המיימוני משמע דטרפה אם אין לה מרה או כשיש לה שתים. מרדכי:

(אקל"ה) נחתכה הטחול במקו' עוביה יש מי שמתיר ויראה לי שהוא אסור מספק. טורים:

(אקל"ו) לקתה בכוליא אחת טרפה רש"י פי' כגון ע"י מוגלא והמדקדק בשערים משמע דמפרש לה במכת חרב בלי מוגלא אבל ע"י מולגא משמע אפי' לא מטא הלקותא למקום חריץ טריפה. ולפרש"י דה"ה ע"י מכת חרב דינו כמוגלא ובמים זכים ראיתי בתשובות שבאו לפני רבותינו שבמגנצא והכשירו אפי' הגיעה למקום חריץ. ובהמה שיש לה ג' או ד' כליות כשרה מרדכי:

(אקל"ז) כתב הרשב"א יש