העתקת פירוש הרי"ף כתובות נא:

מי שהיה נשוי ג' נשים וכו'. לפי שנשאו ונתנו בה החכמים הראשונים ולא נפתח להם בה שער ולא מצאו לה דרך ולא ידעו לה ענין אח"כ רבינו האי גאון שם לה יסוד ובנה אותה עליו. ונראה לו כאילו עלתה בידו בנגלה ובחר לעצמו לדבר בה על שיטת שנים אוחזין בטלית. וכשעיינתי בה מצאתי אותה בלתי הולכת על עיקר זה ובלתי נלמדת ממנו. וזה לפי ששנים אוחזין בטלית מחויב להיות הדין בו כך לפי שכל אחד מהם מחזיק במה שבידו וטוען על מה שביד חבירו או על קצתו ונתחייב שיהיה נוטל כל א' מה שבידו בשבועה אבל זו אינה כך אלא כל אחת מהן בידה שטר וממונה ידוע וא"א לאחת מהן שתטעון על חברתה בדבר שאינו שלה. ועוד שטעמו של רבי שבשלשת שעריה חולקים בשוה אינו נגלה לפי שיטה זו ולא נראה לדון כן בהם על דרך שנים אוחזין בטלית שום טעם נכון כלל ועוד שאם הלכה זו היתה בנויה על עיקר שנים אוחזין לא היה רבי חולק בה ודן בכל שעריה חולקים בשוה לפי שרבי אינו חולק בשנים אוחזין בטלית. הלא תראה מה שאמרנו שם בענין שנים אדוקין בשטר מלוה אומר שלו הוא ונפל ממנו ומצאתיו. ולוה אומר שלך הוא ופרעתיו לך יתקיים השטר בחותמיו דברי רבי רשב"ג אומר יחלוקו ואקשי' ולית ליה לרבי הא דתנן שנים אוחזין וכו' כלומר שעיקר זה אי אפשר לחלוק עליו. ותירצו זה במה שבטלו קס"ד מרבי. ועלה בידינו שרבי אינו חולק על שנים אוחזין. וא"כ מכיון שמצאנו אותו חולק עם ר' נתן בדין זה ידענו שדין זה שבמי שהיה נשוי ג' נשים אינו בנוי על עיקר שנים אוחזין אלא על עיקר אחר וכבר הורוני מן השמים הדרך הנכון בה והסיבה האמיתית שנתחייבה זה ונתיסדה ממנה. וזה שכבר ידעתה שהשטר משעבד את הקרקע ר"ל שהקרקע הוא ערב בחוב שעל בעליו בשטר דוקא כמו שאמרו נכסוהי דבר איניש אינון ערבין ביה ואמרה המשנה המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים ע"י עדים גובה מנכסים בני חורין. ועלה בידינו מזה שמלוה על פה אינה נגבית מן הקרקעות עם מלוה בשטר אם אין בקרקע כדי שניהם וכשהיו כתובות אלו זמנם ביום אחד ואין לא' מהם דין קדימה על חברתה הי' השעבוד לשלשתם בבת אחת ואם לא הניח הבעל קרקע כי אם שוה מנה אחד שהוא מה ששוה אותו הקרקע וישאר שאר הממון מבלי ערב והיה כאילו הוא על פה הואיל ואין שם מי שיהיה ערב בו ולפי שהי' זמנם ביום אחד ושעבודם בבת אחת כמו שאמרנו ואין לא' מהן שעבוד מאחרת ולא נשגיח במה שיש לקצתן יותר על קצתם לפי שהם בו כמו מלוה על פה לפי שזמנה [אולי צ"ל שהמנה] שנמצא אינו סובל ערבות יותר משיעורו וע"כ החיוב לחלוק אותם ביניהם בשוה לג' שליש לכל א' זהו דין השער הראשון שאמרה המשנה מי שהיה נשוי ג' נשים ומת כתובתה של זו מנה ושל זו מאתים ושל זו ג' מאות ואין שם אלא מנה חולקים בשוה. ואם היה שם הנמצא מאתים הנה הקרקע הזה היא ערב במאתים מהממון שהוא שיעור שויו וראוי ג"כ לחלוק עליהם המנה הא' שהן שוות בו בשוה להוות שותפות בו ע"ד שביארנו. והמנה השני יתחלק בין בעלת המאתים ובעל הג' מאות להשתתפותם גם בשעבודו וגם לא נשגיח למנה היתר שיש לבעלת הג' מאות הואיל ולא נכנס בשעבוד והיא ג"כ בו כמו מלוה על פה שאינה נגבית עם מלוה בשטר הואיל ואין בקרקע שיעור שיסבול גם ערבות המנה הזה ויעלה ביד בעלת המנה ל"ג ושליש כמו שהגיעה בשער הא'. ולבעלת המאתים ובעלת הג' מאות פ"ג ושליש ופ"ג ושליש. היו שם ג' מאות ראוי שתקח בעלת הג' מאות המנה הג' לבדה הואיל ואין עמה בו שותפות והקרקע הנה הוא סובל את שעבוד כתובתה והוא ערב לה בלתם והמאתים הנשארים תהיה בהם החלוקה על הדרך שזכרנו בשער הב' זו היא שורת הדין על אמיתתו כפי מה שכוון אליו בעל זה הסתם [מתני'] אמנם כאשר דן בשער הב' בזולת דין זה ונתן לבעלת המנה חמשים הקשינו לו ואמרנו של מנה אמאי נוטלת חמשים תלתין ותלתא הוא דאית לה. ותירץ שמואל קושיא זו והודיע הסיבה שחייבת לחלוקה זו שלא היתה כפי עיקר הדין. ואמר בכותבת בעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה וכשסלקה תביעתה מעל בעלת מנה הנה אין טוען עמה בו כי אם בעלת הג' מאות וראוי לחלוק אותו שתיהן בשוה חמשין חמשין והואיל ולקחה בעלת המנה מהמאתים חמשים היה נשאר מאה וחמשין. וכבר הקדמנו שבעלת המאתים ובעלת הג' מאות שתיהן שוות בשעבוד המאתים והואיל והיו שתיהן שוות בזה והיא הנשאר אחר שלקחה בעלת המנה חלקה ק"נ א"כ ראוי שיחלקו אותם יחד בשוה והגיע לכל א' ג' ג' של זהוב. אח"כ באנו אל השער הג' ומצאנו שם אופן חילוק שלו בלתי מסכים אל עיקר הדין והקשינו בזה ואמרנו של ק"ק מנה אמאי ע"ה הוא דאית לה פי' שכבר הקדמנו שהמנה הג' הוא לבעלת הג' מאות לבדה לפי שאין שותף לה בשעבודו והיה הנה הנשאר מאתים וכשלקחה בעלת המנה חמשין כמו שהתנה שמואל בכותבת היה הנשאר ק"נ וראוי שיחלקו אותם בעלת המאתים ובעלת הג' מאות ע"ה ע"ה להיותן שותפות בשעבוד הואיל והיתה כך שורת הדין איך אמרה המשנה של מאתים מנה. ותירץ שמואל גם בזו ואמר בכותבת בעלת ג' מאות לבעלת ק"ק ולבעלת מנה דין ודברים אין לי עמכם במנה. וא"כ (נתחייב) [חולקות] בעלת המנה ובעלת המאתים מנה א' לחצאין ובעלת הג' מאות תקח לבדה המנה המיוחד בשעבוד' והמנה הנשאר יחלקו אותם בעלת המאתים ובעלת הג' מאות לחצאין להיות שותפות שתיהן בשעבודו באופן שיגיע לבעלת המנה חמשין ולבעלת המאתים מנה ולבעלת הג' מאות ק"נ שהם ששה של זהב וע"כ אמרה המשנה היו שם ג' מאות של מנה נוטלת חמשין ושל מאתים מנה ושל ג' מאות ששה של זהב. ואח"כ בא ר' יעקב מנהר פקוד והראה בתשובת קושיות אלו דרך יותר קרובה מהדרך שתירץ בה שמואל ואמר רישא בשתי תפיסות וסיפא בשתי תפיסות. רישא בשתי תפיסות דנפלו להם ע"ה בחד זימנא ומאה וכ"ה בחד זימנא. פי' שמה שאמרה המשנה בשער השני של מנה נוטלת חמשין אינו בנמצאו המאתים בבת אחת שאם היה כן לא היה מגיע לבעלת המנה מהם כי אם ל"ג ושליש בלבד כמו שהגיעה בשער הראשון אלא כשנפלו לה מאתים אלו בב' פעמים בדרך זה שאם מצאו בפעם הראשון ע"ה וחלקו אותם כ"ה לכל אחת להשתתפותה בהם אח"כ מצאו קכ"ה. ע"ה חולקות אותו כ"ה לכל אחת להשתתפותם גם בהם. והחמשים הנשארים חולקות אותם בעלת המאתים ובעלת הג' מאות ויעלה מהכל לבעלת (קכ"ה) המנה חמשים. ולבעלת המאתים ולבעלת הג' מאות ע"ה ע"ה. והוא מה שאמרה המשנה היו שם מאתים של מנה נוטלת ג' ושל מאתים ושל ג' מאות ג' ג' של זהב וכן בשער הג' נפלו לה הג' מאות בשתי פעמים בפעם הראשונה ע"ה וחלקו אותם כ"ה כ"ה ואח"כ נפלו להם בפעם השנית ק"ק כ"ה מהם ג' שהם יתרים על תביעת בעלת המנה ובעלת המאתים לפי שהנשאר לבעלת המנה אחר שקבלה הכ"ה ע"ה והנשאר לבעלת המאתים אחר שקבלה הכ"ה קע"ה א"כ היו נ' יתרים מהק"ק כ"ה ואין לבעלת המנה ובעלת המאתים בהם שום תביעה לפי שאין להם בהם שעבוד וא"כ הם של בעלת הג' מאות לבדה ויחלוקו מע"ה ומאה הנשארים ע"ה בשוה כ"ה כ"ה לכל אחת מהן. והק' הנשארים יחלוקו אותם בעלת המאתים ובעלת הג' מאות בשוה ויהיה המגיע לכל אחת מהן מכלל הג' מאות לבעלת הק' חמשים ולבעלת המאתים ק' ולבעלת הג' מאות ק"נ שהם ו' של זהוב והם דברי המשנה שאמרה היו שם ג' מאות של מנה נוטל' נ' ושל מאתים מנה ושל ג' מאות ק"נ ו' של זהב. ואמנם מה שאמרו על סתם משנתנו זו משנת ר' נתן רבי אומר אין אני רואה דברי ר' נתן באלו אלא חולקות בשוה. פי' שרבי סובר שהחלוקה בשלשת שעריה בשוה לא נעדיף לשום אחת מהן על חברתה בשום דבר אלא אם היה שליש הממון שהיה שם יותר על סך כתובת הפחותה שבהן וענין זה הוא שלפי שהיה סך מה שהושוו בו כשיעור סך הנמצא ראוי ליחלק ביניהן בשוה כמו שדן ר' נתן בשער הא' שהושוו בו וזה שלפי שהיה כלל מה שהושוו בו ג' מאות לכל אחת מהן ק' והיה הקרקע המשועבד להם בלתי שוה כי אם ג' מאות הנה שעבוד הג' מאות שהיה לכולן חלק בקרקע שהוא שוה ג' מאות וע"כ ראוי לחלוק אותו ביניהן בשוה הואיל וזמן שלשתן ביום א' לפי שאין לא' מהן בו שעבוד יותר מחברתה אלא אם היה שוה יותר על הסך שם שהושוו בו אז יהיה יתרון לא' על חברתה בחילוק. ולסיבה זאת חייב אצלו שתהיה החלוקה בשלשת שערי המשנה בשוה וביאר זה שאם היה שם ג' מאות הואיל ושחלקנו אותם ביניהם בשוה לא יגיע לא' מהן יותר מכתובתה (אין) ראוי לחלוק אותם ביניהם בשוה ותקח כל אחת מנה. ואם היה שם ד' מאות ראוי לחלוק ג' מאות מהן בשוה והמנה הד' יחלוקו אותו בעלת המאתים ובעלת הג' מאות לבדם לפי שבעלת המנה כבר קבלה כל כתובתה. ואם היו שם ת"ק נחלוק ביניהם הג' מאות בשוה ג"כ וישארו ק"ק נחלוק אותם בין בעלת המאתים ובעלת הג' מאות בשוה ויגיע לבעלת המאתים כך כתובתה משלם. ואם אח"כ ישאר שום דבר תקח אותו בעלת הג' מאות עד שתגבה כל כתובתה. זו היא סברת רבי:

וראיתי לחזור על סברת ר' נתן ואשלים הדבור על שער רביעי וחמישי כיון שלא הוזכרה במשנה והוא שאם היו שם ד' מאות אופן חלוקתם הוא שיתחלקו ג' מאות מהן על הדרך שזכרנו בתחלת דברינו. והוא שתקח מהם בעלת הג' מאות לבדה מנה והמאתים הנשארים מהג' מאות תקח מהם בעלת המנה ל"ג ושליש והנשאר מהמאתים יחלוקו אותם בעלת המאתים ובעלת הג' מאות בשוה והמנה הד' תחזור החלוקה בו לשער הראשון שהוא אם לא נמצא שם כי אם מנה והסיבה בזה שלפי שאין א' מהן שתהיה כתובתה ד' מאות ע"כ לא יהיה המנה הד' לשום א' מהן לבדה אלא תחזור החלוקה בו אל הדין הראשון. ושורת הדין בזה הוא שנראה כמה נשאר לכל א' מהן אחר שחלקו הג' מאות הג'. והנה מצאנו שנשאר לבעלת המנה ס"ז פחות שליש ולבעלת המאתים קי"ז פחות שליש וכן לבעלת הג' מאות ונראה גם הסך שהושוו בו שלשתם ונחלוק אותו ביניהם בשוה והוא ס"ז פחות שליש וא"כ ראוי שתקח כל אחת מהם מזה כ"ב ושתי תשיעיות. (בנ"א מצאתי כ"ב ושתות וחצי תשיעיות. ובנ"א מצאתי כ"ב ושני תשיעיות והכל דבר א' וקיימתי נוסחת ושתי תשיעיות. לפי שהיה יותר קצרה ע"כ). והנשאר מהמנה הרביעי והוא ל"ג ושליש יחלוק אותו בעלת המאתים ובעלת הג' מאות בשוה וכן נעשה אם היו שם ת"ק נראה כמה הוא הסך שהיו שוות בו שלשתן אחרי שחלקו הג' מאות והוא ס"ז פחות שליש כמו שזכרנו ונחלוק אותו בין כולם בשוה ויגיע לכל א' מהן כ"ב ושני תשיעיות. ואח"כ נחלוק הנשאר מהמאתים והוא קל"ג ושליש על בעלת הק"ק ובעלת הג' מאות בשוה לפי ששתיהן היו שוות בשעבודן. ויהיה המגיע מכל הת"ק לבעלת הק' נ"ה ושליש ושני תשיעיות ולבעלת ק"ק קע"ב ושני תשיעיות ולבעלת הג' מאות רע"ב ושני תשיעיות. ואם יהיו שם ת"ר תקח כל אחת מהם כתובתה משלם שכך הוא סך כל כתובותיהן זהו ביאור כל אופני החילוק במה שיהיה שם יותר על ג' מאות לפי שהג' שערים שדברה בהן המשנה הם שרשים ולא יסתעפו שערי החלוק יותר מזה לפי שאם היה הממון הנמצא עודף על ג' מאות אז יחזור החלוק באותו הסך העודף לדין הראשון כמו שביארנו. ועל כן לא הוצרכה לזכרו. וזה פי' כל הצריך אליו בהלכה זו מלשון המשנה ומה שנשא ונתן הגמ' בה וממחלוקת רבי בזה:

ולענין פסק הלכה כרבי כפי העיקר אשר בידינו הלכה כרבי מחבירו. ועוד ממה שאמר הגמ' זו משנת ר' נתן ראיה על דחייתה מהלכה. ועוד שסברת רבי יותר ברורה וקרובה אל האמת מסברת ר' נתן. וראוי שתדע שגם הדין במטלטלין הולך על הסדר הנזכר בקרקעות ולא ישתנה מזה הסדר כלל בין שיהיה זמן שטרות התובעים כאחד או לא היה לפי שאין אנו דנין במטלטלין בדין קדימה ואיחור כמו שאנו דנין בקרקעות וע"כ נקראו נכסים שאין להם אחריות לפי שהם אם נמכרו או נתנו במתנה או נתמשכנו אין הדין נותן להחזיר אותן לבעל השטר המוקדם בזמן. ואפי' שהיו אפותיקי לגביית אותו החוב כמו שאמר רבא עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בע"ח גובה ממנו עשה עבדו אפותיקי ומכרו בע"ח גובה ממנו מ"ט האי אית ליה קלא והאי לית ליה קלא. ואין הפרש בזה בין מלוה בשטר ובין מלוה על פה שאם באו כולם יחד ורצו לגבות נחשוב שעבודה שחל עתה בעת תביעתם ויהיה דינם בזה כדינם בקרקע אם היו להם שטרות וזמנם אחד ותהיה החלוקה בזה כמו שזכרנו בדין שעבוד קרקעות בשוה ולא נשגיח אל מה שעודף ממון קצת התובעים על ממון קצתם אם כל מה שהיה שם לא היה בו שיעור להשלים תביעותיהם לפי שהממון העודף על הנמצא אין לו מקום שיחול לו שעבוד והוא לפי זה נאבד. והואיל והשלמנו הדבור במה שקדם מהלכה זו במה שיש בו די ראוי לדבר בנשאר ממנה והוא מה שאמרה המשנה וכן ג' שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים והותירו או פחתו כך הם חולקים. ואומר שפי' כך הם חולקים הוא לפי ממון וזה לפי שנזדמן אופן החילוק בשער הג' מהמשנה לפי שהיה לפי ממון שכלל (כך) [סך] הכתיבות ת"ר וכל הנמצא ג' מאות וכשלקחה בעלת הק' נ' ובעלת המאתים ק' ובעלת הג' מאות ק"נ הנה היה זה לפי ממון וכשנזדמן אופן החילוק בזה לפי ממון (בא) נופל על זה וכן ג' שהטילו לכיס זה ק' וזה ק"ק [כו'] שהדין כן לפי ממון וא"ת והלא אתה יחדת דין וכן ג' שהטילו לכיס זה מנה וזה ק"ק שהוא לפי ממון ואמרת שחוזר על העולה מאופן החילוק שנזדמן בשער הג' והנה דין זה לא אירע להיות בא כן אלא אחר העיקרים שאירעו להיות בו לדעת שמואל בכותבת. ולדעת ר' יעקב בשתי תפיסות. ואם היה דין וכן ג' שהטילו לכיס קאי עליה מה היתה הסיבה המונעת שיהיה דינו שוה עמו בכל הצדדים ושיהיה הדין כך שמה ששוים בשעבודו יחלקו אותו בשוה ומה שיותר לא' מהם על חבירו יקח אותו לבדו. ואם אירעו שם כמו אלו המקרים שאירעו פה נדון גם בו כמו שדננו כאן. י"ל שזה נמנע מהטעם שאומר וזה שהואיל ומה שאמרה ההלכה וכן ג' שהטילו לכיס הוא בדרך שנאבד דבר מגוף הממון לפיכך היה זה נמנע לפי שהכתובות נתחייב שיהיה הדין בהם כך מפני שחלה ערבות הממון בקרקע והיות שאר הממון אין ערבות לו בשום דבר והשואת שעבודן באותו הממון הנמצא אבל דין השותפות אינה כן לפי שאם אחד שם בדבר לחלקו השליש והאחר שם ב' שלישים ונאבד ממנו דבר מן הנמנע הוא שנאמר שמה שנאבד נאבד מחלק בעל הרוב ויהיו שוים בנשאר אלא ידוע הוא שמה שנאבד נאבד מכל הממון בכללו לסיבת השתתפותם בו ויחזור הדבר בו אל מה ששורת הדין מחוייבת במה שבין השותפים הנה נגלה לך ההפרש שיש בין שני הנושאים ושההלכה לא תסמוך דין ג' שהטילו לכיס אל מה שלפניו אם היה שנאבד דבר מגוף הממון או אם נתוסף דבר בגוף הממון ולא סמכתו אליו והשותה אותו לו אלא כשלא נאבד ממנו דבר ולא נתוסף בגופו דבר אבל נשתנה המטבע עליו בלבד ואירע ההפסד שנפסד ממנו או התוספת שנתוסף עליו מצד שנשתנה המטבע עליו ואמנם גוף הממון נשאר כמות שהוא לא נתחדש בו שום חידוש כמו שאבאר זה במקומו משמעתא זו בהגיעו אליו. הנה נגלה לך ביטול קושיא זאת. וכבר ראיתי לקצת מפרשי זאת [הסוגיא] שאמרו שמה שאמרה המשנה וכן ג' שהטילו לכיס שהוא להשוותו אל השער הא' מהמשנה שהוא חולקים בשוה. וששמואל באמרו ב' שהטילו לכיס זה מנה וזה ק"ק השכר לאמצע. והמשנה שאמרה וכן ג' שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים כך הם חולקים בשער א' דברו ודין א' דנו ובא רבה וחלק בין שור לחרישה ועומד לחרישה ובין שור לחרישה ועומד לטביחה להראות בו תוספת ענין על מה שאמרה המשנה כדי שלא יהיו דברי שמואל לריק בלא חידוש שאין ראוי שיבא שמואל לשנות דברי המשנה מבלי תוספת חידוש:

והנה נאמר לבעל סברא זו הניחא לשמואל אליבא דרבה שניצול מטענה זו ומה תעשה לדעת רב המנונא שאינו מחלק בין שור לחרישה ועומד לחרישה ובין שור לחרישה ועומד לטביחה. האם רב המנונא יסבול שיהיה שמואל בא לחזור ולשנות דברי המשנה מבלי חידוש ואין לו תשובה בזה. ועוד מפני מה הגמ' לא הקשה זה לומר ושמואל מתני' אתא לאשמועינן כמו שדרכו לומר כן בשאר המקומות שהיה הנגלה שלהם כך וגם בזה אין לו תשובה. ועוד הנה מצינו רז"ל בעלי הגמ' כשמוצאין מאמר מצטרף אל דבר א' ולא קאי אמאי דסליק מיניה אינם מעלימים עין ממנו אלא מדברים בו ומבארים אותו דלא קאי למאי דסליק מיניה אלא חוזר הוא אל תחלת הדברים שקדמו ואם דבר זה לא קאי אלא על השער הא' שקדם מה זה היה לגמ' שלא עוררנו על זה ולא פירש אותו. והנה אין לו בית מנוס לקושיא זו. וכבר ראיתי הרבה פירושים להלכה זו בטלים שאם באתי לזכרם ולהשיג עליהם יארכו הדברים בזה ולא יהיה התועלת כשיעור הטורח. וכשאנו מעמידים אותו האמת הנה כבר נדחה מה שאינו אמת מלפניו ואין צורך באריכות הדבר במה שאין בו תועלת ואחזור אל ביאור שמעתא זו שאמרה אמר שמואל שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים והותירו או פחתו השכר לאמצע אמר רבה מסתברא מלתיה דשמואל כשלקחו שור לחרישה ועומר לחרישה אבל לקח שור לחרישה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו. פי' ששמואל הודיענו בזה ששנים שנשתתפו והוציא הא' מנה והב' הוציא מאתים וקנו בכל סחורה להסתחר בה לתועלת הריוח הואיל וגמרו השותפים ביניהם ולא התנה א' מהם על חבירו שיהיה לו איזה יתרון הנה חיוב שיחלקו הריוח וההפסד לחצאין בשוה ולא יהיה א' מהם יתרון על חבירו בשום דבר לפי שאם היתה כוונת א' מהם שיהיה לו יתרון בשום דבר על חבירו היה מתנה על זה ולא היה אפשר לו להתרשל בזה ואע"פ שהממון מתחלף בכמות ואמר רבא שדין זה שאמר שמואל א"א להיות אלא אם קנו ד"מ שור לחרישה ועומד לחרישה שכיון שקנו אותו לעצם הריוח ותקות ההנאה על צד השותפים ונשארו בעצתם זו עד שמכרוהו או אירע בו מה שאירע הראוי כפי האמת שיהיה הריוח וההפסד ביניהם לחצאין לפי שהשותפות קיימת ביניהם על מצבת הראשון אבל אם קנו אותו לענין הריוח וההסתחררות כדרך השותפים ונתחרטו מזה לפי שלא נראה להם שהיה בו ריוח או לסיבה אחרת והעמידוהו לשחיטה לחלקו לחלקים לעשות כל א' מהם בחלקו כרצונו אם במכר או בזולת זה צד שותפות או לאכילה ואח"כ נזדמן להם בו ריוח קודם ששחטוהו ומכרוהו אין ראוי לחלוק הריוח אלא לפי הממון. וה"ה אם מת או אירע בו איזה חסרון שיתחלק גם ההפסד כפי מה שפרע כל א' מהם בדמיו הואיל ונגמרה השותפות שהיתה ביניהם בענין הסחורה והעמידוהו לעשות כרצונם בגופו על בלתי דרך השותפות לפי שכיון שנתרצו להעמיד אותו לחלק את גופו א"כ ראוי שתהיה דין חלוקותם בו שיקח כל א' מהם בגופו כפי מה שפרע בדמיו כאילו קנה אותו מתחלה על דעת לחלקו שאין ראוי לחלקו אלא כפי מה שפרע בו כל א' מהם בדמים. זו היא סברת רבה. וראוי שתדע שמה שאמרו שור לחרישה אין הכוונה בו שדין זה לא יהיה אלא בשור בלבד אלא כן הדין בכל מין סחורה. ואמנם אומרו שור לחרישה שיהיה משל לכל מיני הסחורות שאם נקנו על צד השותפות ואח"כ נתחרטו השותפים מהשותפות בהם והעמידו אותם לחלקם לחלקים שיעשה כל א' מהם לבדו בחלקו כרצונו מבלי דרך שותפות בזה נחלקו רבה ורב המנונא. ודעת רבה בזה כמו שזכרנו וחלק עליו רב המנונא בזה ואמר שמה שאמר שמואל ב' שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע אינו בדוקא כמו שהעמיד רבה אלא אפי' קנו שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע שכיון שאם היתה עיקר הקנייה על דעת השותפים בדרך הסחורה ותועלת הריוח נתחייב לחלוק הריוח ביניהם לחצאין בשוה אפי' שנתחרטו מצד השותפות בו והעמידוה לשחיטה או לעשות בגופו כרצונם לא תתבטל השותפות מביניהם בסחורה או ישחטו אותו ויחלקו ביניהם לחצאין אבל כל זמן שהשור קיים ולא נשחט או אותה סחורה קיימת ולא נחלקה אין השותפות שביניהם מתבטלת בדברים בעלמא בלבד וע"כ אם נראה להם בו ריוח ומכרוהו קודם שיחלקו אותו יחלקו הריוח שלו או ההפסד בשוה כפי עיקר השותפות לא כפי הממון:

אח"כ באנו להקשות על רבה שאמר בשור לחרישה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו באמרו מיתיבי ב' שהטילו לכיס זה ק' וזה מאתים השכר לאמצע מאי לאו בשור לחרישה ועומד לטביחה ותשובתו דרבה ופריק לא בשור לחרישה ועומד לחרישה. ואקשי' אבל שור לחרישה ועומד לטביחה מאי זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו א"כ אדתני סיפא לקח זה בשלו וזה בשלו ונתערבו זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו ליפלוג וליתני בדידה בד"א כשלקחו שור לחרישה ועומד לחרישה אבל לקחו שור לחרישה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו. (ופירוש) [ופריק] ה"נ קאמר בד"א כו':

אח"כ באנו להקשות על עיקר דעת שמואל בין אליבא דרבה בין אליבא דרב המנונא ואמרנו תנן וכן ג' שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים והותירו או פחתו כך הם חולקים כלומר כפי מעות כמו שכבר ביארנו מאי לאו הותירו הותירו ממש פחתו פחתו ממש ופי' קושיא זו שאנחנו מצאנו משנה זו שדנה בג' שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים שחולקים לפי מעות ואם היה פי' הותירו או פחתו כפי הנגלה ממנו שהם נשאו ונתנו והרויחו או נשאו ונתנו והפסידו הנה שותפות נשארת על מתכונתה כמו שור לחרישה ועומד לחרישה והנה דנה במשנה בה שחולקים לפי מעות ועמדה הקושיא זה על עיקר דברי שמואל שאמר השכר לאמצע בין אליבא דרבה בין אליבא דרב המנונא ואע"פ שהברייתא מסייעת לשמואל והיא הברייתא שקדם זכרה במיתיבי עכ"ז הקושיא עליו קיימת שאומרים לו היכי שבקת מתני' ועבדת כברייתא וע"כ אין לו התנצלות במה שבברייתא [איתא כוותיה] ופריק ר"נ משמיה דרבה בר אבוה אעיקרא דשמואל אליבא דתרוייהו זוזי חדתא פחתו אסתירי דצנייתא ופי' דקושיא זו שאנחנו מצאנו משנה זו שדנה ב' שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים שחולקים לפי מעות ואם היה פי' הותירו או פחתו [אולי צ"ל או פחתו ממש כדאמרת אך פירוק על זה וכו'] פרוק זה הוא שהמשנה זו אינה מדברת בהותירו ממש ולא בפחתו ממש כלומר שקנו בק' ומכרו בק"נ או שקנו בק"נ ומכרו בק' לא דברה אלא באם היה גוף הממון קיים ולא אירע בו לא תוספת ולא חסרון אלא שנשתנה עליו המטבע לבד ונולד בו תוספת או חסרון מצד שנוי המטבע לא מחמת הסחורה והשותפות הואיל והדבר כן הנה השותפות לא עשה בזה לא רושם ולא פעולה לפי שאם היו נשארים בלא שותפות והיה ממון כל א' מהם מרובים על מתכונתם היה מגיע לו בו מן הריוח וההפסד כמו שהגיע עתה אחר השותפות וע"כ אם נחלקו ראוי שיקח כל א' מהם ממונו כאשר הוא ויעשה בו מה שירצה ועלה הפירוק בזה על עיקר דבר ושמואל בין אליבא דרבה בין אליבא דרב המנונא. וא"ת מפני מה אמרת שהקושיא היא על עיקר דברי שמואל אליבא דתרוייהו ומה היא הסיבה המונעת שתהיה הקושיא על דברי רב המנונא בלבד הואיל ואין לו חולקין לפי מעות אבל רבה אין עליו קושיא כיון שסובר בשור לחרישה ועומד לטביחה שהוא לפי מעות יכול הוא להעמיד המשנה בזו י"ל שזה נמנע לב' סיבות. האחת שאין ראוי שהמשנה תעזוב הדרך האפשרי הנהוג בין העולם במיני השותפות ר"ל שור לחרישה ועומד לחרישה ולא תכוין לדבר אלא על שור לחרישה ועומד לטביחה בלבד מבלי שיצטרף עמו שור לחרישה ועומד לחרישה שאם זו היתה כוונה היתה מפרשת זה בפירוש כלומר שלא היתה אומרת אלא כך. וכן ג' שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים ולקחו שור לחרישה ועומד לטביחה כך הם חולקים והואיל ולא פירשה כן אין שום אדם יכול להוציא הדברים ממשמען בכלל ולהעמיד אותם בזולת ממשמעותן שמשמעות דברי המשנה הם בשור לחרישה ועומד לחרישה אבל שור לחרישה ועומד לטביחה לא יתפרש בה אלא על דרך הדוחק. ומה שאמרנו על הברייתא מאי לאו בשור לחרישה ועומד לטביחה אין כוונתנו בזה אלא מאי לאו אפי' שור לחרישה ועומד לטביחה שהרכבנו השורש על העיקר ועשינו אותו מאמר כולל לשני הענינים. ותירץ ואמר לא בשור לחרישה ועומד לחרישה בלבד שהוא עיקר המשמעות. והסיבה הב' הוא שאפי' היה אפשר לנו לפרש דברי המשנה בשור לחרישה ועומד לטביחה בלבד ולא שור לחרישה ועומד לחרישה היה נמנע ג"כ לומר שהקושיא הוא לרב המנונא לבדו ולא לרבה עמו שאם היה כן היה ראוי לגמ' לומר לשון הקושיא כך תנן וכן ג' שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים והותיר או פחתו כך הם חולקים בשלמא לרבה מוקי לה בשור לחרישה ועומד לטביחה אלא לרב המנונא קשיא וכיון שלא אמר כן הגמ' ידענו שהקושיא אינה מיוחד לרב המנונא לבדו ולא לרבה אלא הקושיא לשניהם יחד בעיקר דברי שמואל:

ולענין פסק הלכה במה שחלקו בו רבה ורב המנונא בכאן הנכון אצלי שהלכה כרב המנונא מג' סיבות. הא' שרבה לא אמר מאמר מפי השמועה אלא אמר מסתברא ורב המנונא לא אמר מסתברא אלא אמר מאמר מפי השמועה כמו שקיבל בפי' דברי שמואל. והב' שהברייתא מסייעת לרב המנונא ורבה הוצרך לשנותו ולתקן דברי הברייתא עד ולשנותה שתשוב להיות מסכמת עמו בכל כיוצא בזה אנו אומרים ואשנויי דחיקי ניקים ונסמוך. הג' שדברי רב המנונא יותר קרובים אל האמת ונאותים כפי השכל. זהו פי' הלכה זו העמוקה כפי האמת. וכבר עזרנו הש"י לגלות סודותיה ולפתוח שעריה ולו יתברך השבח וההודאה תמיד: