גור אריה על ויקרא ח:יא

לא ידעתי היכן נצטווה בהזאות הללו. ותירץ הרמב"ן, מפני שנאמר במזבח (שמות מ, י) "והיה המזבח קדש קדשים", מזה למדנו שצריך קידוש והזאה יתירה משאר כלים . ונראה לי, מפני שלא היה המזבח כשאר כלים דמשכן, לפי שהיה ממלא את חללו עפר (רש"י שמות כ, כא) , והמשיחה לא היתה רק לנחושת לבד , אבל מה שהיה ממלאים חללו עפר – לא היה לזה משיחה, לכך היה מזה על המזבח במקום שהיו שם מקריבים, אחר שהיה מלא מן העפר. ומשיחה היה צריך , לפי שלא היה גרע משאר כלים , נמצא כי הזאה היתה על גביו במקום שהיה מלא אדמה, ולא שייך שם משיחה, כי המשיחה לא היה רק לכלי בעצמו. ומה שהיה מזה שבע פעמים (ו)עליו – הוא משיחתו : אי נמי , מדכתיב (שמות כט, לו) "וחיטאת על המזבח" , וחטוי זה הוא על ידי הזאה, כמו שנקרא "מי חטאת" (במדבר ח, ז) שמזין על טמאי מתים (רש"י שם), והכי נמי היה מזה עליו משמן המשחה . וכן מוכח, דאי כפירוש רש"י (שמות כט, לו) שפירש "וחיטאת" הוא מתנת דמים, וכי יתן דמים ואחר כך ימשח אותו בשמן המשחה , אלא פירוש "וחיטאת" הוא זריקת שמן המשחה, ואחר כך משחו , כדכתיב כאן "ויז על המזבח וימשח אותו", וזה נראה לי פשוט: