גור אריה על ויקרא ה:טו

אין מעילה בכל מקום אלא שינוי וכו'. והקשה הרא"ם, דמעילה דכתיב באשם גזילות (פסוק כא) אינו שינוי , שהרי הכובש שכר שכיר וכופר במלוה אינו מוציאו מרשות הבעלים , ונאמר בו (ר' שם) "כי תמעול", וקושיא זאת אינו כלום, דודאי מוציאו מרשות בעליו, דהא קיימא לן כפר במלוה ועמד בכפירתו אין השביעית משמט אותו , ואם לא היה שינוי , והיה כאשר היה מתחלה, היה השביעית משמט אותו , ולפיכך זה נקרא שנוי . ועוד, אין לך שנוי יותר, שהרי כל אדם – שלו תחת רשותו , והוא כובשו ולא יתן אותו, זהו שנוי:

שנהנה מן ההקדש. ומיירי שלא הוציאו , דאי הוציאו לחולין, אף על גב שעדיין לא נהנה – חייב:

והיכן הוזהר. פירוש, עד שיקרא הכתוב אותו "חוטא", והיכן הוזהר על זה:

אף כאן לא הזהיר אלא על האוכל. דכתיב (להלן כב, י) "וכל זר לא יאכל קדש" , ואם כן דוקא אכילה, הכי נמי לא יהיה בהקדש חייב אלא על האוכל. האריך הרא"ם בזה, כי הוקשה לו דתרומה נמי חייב הנהנה ממנה, דכתיב בתרומה לשון אכילה (שם), ואמרינן (פסחים כא ע"ב) בכל מקום שנאמר "לא יאכל" (ר' להלן יז, ב), "לא תאכלו" (ר' להלן ז, כו), אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע . וכל דבריו אינם צריכים לפנים , ד"לא תאכל" משמע הנאה, אבל לא "כי יאכל" (להלן כב, יד) , דודאי בתרומה אין איסור הנאה, דבפרק בנות כותים (נידה לב.) מצרכינן קרא לסך שמן של תרומה שאסור מ"לא יחללו" (להלן כב, טו) משום דסיכה כשתיה , ושתיה בכלל אכילה , ואם כן שאר הנאות מותר בהנאה, רק שזה אכילה נקרא. והתוספות בפרק בנות כותים (נידה לב. ד"ה ובשמן) והסמ"ג בהלכות שבת כתבו דאף בסיכת תרומה אינו אלא אסור דרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא הוא, ואם כן איך סלקא דעתך לומר דיהא חייב בתרומה בכל הנאות . ולא ידעתי אם כתב אלו דברים הרא"ם :

יצאו קדשים קלים. פירוש, לפני זריקת הדם אין מועלין בקדשים קלים לא בבשר ולא באימורים , משום דממון בעלים הם , ולא קרינן בהו "קדשי ה'", אבל באימורים לאחר זריקת דמים יש מעילה (מעילה ז ע"ב), דכיון דנזרק הדם – האימורים מיוחדים להקרבה, וקרינן בהו "קדשי ה'":

בערכך כסף שקלים שיהא שוה כו'. פירוש, "ערכך" שכתוב כאן אינו רוצה לומר שיהא צריך הערכה מבית דין או מאחר כערך כסף שקלים , אלא שיהיה שוה כך . ונראה לי בכל מקום שכתוב "בערכך" ולא כתב 'בערך' (קושית רש"י להלן כז, ג), מפני שכך רוצה לומר, אף על גב שאין כל הערכות שוים, שאם שם אותו אחר לא היה שם אותו בשתי סלעים, לעולם הולכין אחר שהעריך אותו , אף על גב שפיחת או הוסיף, ולפיכך כתב "כערכך" מי שהעריך אותו :

שני סלעים. מיעוט "שקלים" שנים: