גור אריה על ויקרא כז:כח

נחלקו רז"ל בדבר. בערכין בפרק המקדיש שדהו (ערכין כח ע"ב), 'שהכל מודים שחרמי כהנים אין להם פדיון עד שיבואו ליד כהן', פירוש, כיון שהחרם היה ליתן לכהן, אין פדיון להם לצאת לחולין ויהיו ביד המחרים, דהא מתחלה אדעתא דכהן החרים, לכך צריך שיבואו ליד כהן. ומה שאמר 'עד שיבוא ליד כהן', אין רוצה לומר כי כאשר יבואו ליד כהן נפדה, דודאי כשבאו ליד כהן אינם צריכין פדיון, דחולין גמורים הם , (כדתנן) [כדתניא] בפרק המקדיש שדהו (ערכין ריש כט.) 'נתנן לכהן הרי הן לכל דבריהם כחולין', אלא כך פירושו, 'חרמי כהנים אינם נפדים' להיות יוצאין לחולין עד שיבואו ליד כהנים, [ו]אז יוצאין לחולין (כ"ה ברא"ם):

מלמד שחרמי כהנים חלים על קדשי קדשים ועל קדשים קלים וכו'. בפרק המקדיש שדהו (ערכין כח ע"ב). ונראה לי, לא דמפרש הך מאן דאמר "כל חרם קדש קדשים הוא" שיהיה חרם חל על קדשי קדשים, דאם כן לא הוי ליה למימר 'ועל קדשים קלים', דלא נכתבו קדשים קלים בקרא. ואי מקל וחומר יליף ליה דאפילו על קדשי קדשים חל, כל שכן על קדשים קלים , דאם כן הוי ליה למימר 'וקל וחומר על קדשים קלים'. אלא שכך מפרש הכתוב; "כל חרם קדש קדשים לה'", שיש בחרם צד קדושה חמורה "קדש קדשים לה'", ונפקא מיניה שיהא חל החרם על קדשי קדשים ועל קדשים קלים . ואף על גב דלמאן דאמר סתם חרמים לכהנים אין החרם קדש קדשים, דהא לכהן הוי, לענין זה קאמר קרא דהוי חרמי כהנים קדשי קדשים, שהם חלים על הקדשים. אמנם בתורת כהנים דריש ליה מן המקרא "כל חרם קדש" מכאן שחלים חרמים על קדש. מניין שחלים על קדשי קדשים, תלמוד לומר "כל חרם קדש קדשים":

מן האדם כגון שמחרים עבדיו ושפחותיו הכנעניים. אבל לא העבריים, כדאיתא בפרק המקדיש שדהו (ערכין כח.) "מאדם" 'ולא כל אדם', למעוטי עבדיו ושפחותיו העבריים . ואחר שפירש הכתובים (הכל) [לכל] (ו)אחד מן הדעות, בין למאן דאמר סתם חרמים לכהנים ובין למאן דאמר סתם חרמים לבדק הבית, עד "כל חרם קדשי קדשים הוא", חוזר לפרש למפרע הכתוב "מאדם", 'כגון שהחרים עבדיו ושפחותיו כו":