גור אריה על ויקרא כב:ג

למדוהו רז"ל בגזירה שוה. ד"אל הקדש לא תגע" (ר' לעיל יב, ד) היא אזהרה לאוכל, שלמדו רז"ל בהיקש בפרק הערל (יבמות עה.) דהוא אזהרה לאוכל, דהקיש הכתוב "בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבא" (לעיל יב, יד), מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה, דחייב כרת על ביאת מקדש, דכתיב (ר' במדבר יט, כ) "את מקדש ה' טמא ונכרתה", אף "בכל קודש לא תגע" אזהרה לאוכל שיש באוכל כרת, לאפוקי נוגע אין בו כרת . וטעות סופרים הוא מה שכתוב בספרים 'ו למדוהו רז"ל בגזירה שוה ', וצריך להיות שלמדו רז"ל בהיקש, דהקיש הכתוב "בכל קודש לא תגע" אל "ואל המקדש לא תבא" (כ"ה ברא"ם):

ואם על הנגיעה חייב וכו'. וקשה, מאי ראיה היא זאת, דשמא אף על גב דחייב על אנגיעה הוצרך לחייב על האכילה, דהוה אמינא דוקא אם נגע בו, דאז מטמא את הבשר, חייב, אבל אוכל – אם תחב חבירו קדשים לבית הבליעה אין מטמא אותם, דטומאת בית הסתרים היא אליבא דרבא (נידה מב ע"ב) , כדלעיל בסוף שמיני (גו"א פי"א אות לז), דהא נבלת בהמה אינה מטמאה בבית הבליעה כלל, כיון דטומאת בית הסתרים היא (נידה שם). ומה שנבילת עוף טהור מטמא בבית הבליעה (רש"י פסוק ח), גזירת הכתוב הוא (נידה שם) , אם כן בודאי שנא ושנא אכילה מן מגע. ועוד , אי לא כתב רק נגיעה, לא נוכל ללמוד רק לקדשים טהורים, דבקדשים טמאים לא שייך נגיעה, דכבר נגעם הטמא ונטמאו, ובהדיא בפרק השוחט והמעלה במסכת זבחים (קח.) (דטהור) [דטמא] שאכל את הטמא שחייב אליבא דכולי עלמא , והשתא איך נוכל למילף זה מן נוגע: והא דפריך התם בפרק השוחט והמעלה (זבחים קח.) אהא דאמרו חכמים לרבי יוסי (זבחים קו.) אף (טהור) [טמא] שאוכל את הטהור כשנגע בו טמאו , ומקשה בגמרא – שפיר קאמרי רבנן, אף על גב דמצינו (טהור) [טמא] שאוכל את הטהור דלא טמאו, כגון שתחב לו חבירו לבית הבליעה, דבית הסתרים מקרי, ויש לומר דפריך אליבא דאביי דסבירא ליה (נידה מב ע"ב) דבית הבליעה לא נקרא מגע בית הסתרים, והשתא שפיר פריך : ומה שאמרו בספרי 'וכי יש נוגע חייב', כך פירושו , וכי יש נוגע חייב, פירוש, שהרי פתח הכתוב בקריבה "אשר יקרב מזרעכם אל הקדשים ונכרתה", וסיים באכילה "איש מזרע אהרן לא יאכל בקדשים וגומר" (ר' פסוק ד), ואם קריבה היא נגיעה ממש, למה לא כתב בפסוק השני – שמספר כל הטומאות ומזהיר על הקדשים – גם כן נגיעה כמו שפתח , אלא זו היא קריבה זו היא אכילה, ופשוט הוא:

ואם תאמר שלש כריתות למה כו'. פירוש, אחר שכרת דהכי אכילה, אם כן כרת למה לי, הרי כבר כתב כרת על האכילה (לעיל ז, כ-כא) :

במי שטומאתו פורחת הימנו. שכן משמע, דאם לא כן, הוי למכתב 'והוא טמא', אלא "וטומאתו עליו" שהטומאה עדיין עליו, וסופה להסתלק ממנו, וזהו האדם שיש לו טהרה במקוה :