גור אריה על ויקרא יט:ט

שיניח פאה בסוף שדה וכו'. דכתיב "לא תכלה", שלא יגמור השדה לקצור . ומפני ארבעה דברים מפרש בספרי צריך להניח פאה בסוף השדה; שאם בתחלת השדה יאמר בעל הבית לקרובו עני בוא טול עתה מיד, ולא ידעו שאר עניים שהתחיל לקצור, אבל בסוף השדה לא יוכל לעשות זה, שידעו השעה שיניח פאה . משום החשד, שלא יראו הפאה אם היה מניח באמצע השדה, ויחשדו אותו . ומפני בטול עני, שלא ידע העני מתי יהיה מניח הפיאה, וישמרו כל היום . ומפני הרמאים , שיאמרו כבר הנחנו פאה במקום פלוני, וכשיקצרו במקום פלוני יאמרו כבר הנחנו במקום פלוני:

הנושרים בשעת קצירה. ולא שיניח לו כל אשר יקצר, כדמשמע "ולקט קצירך" כל מה שהוא קוצר , אלא הנושר בשעת קצירה, כדמשמע "לקט", דמשמע שנפל:

אבל שלשה אינו לקט. כך דרשו בתורת כהנים , מדכתיב בפרשת אמור (להלן כג, כב) "לעני ולגר תעזוב אותם", ו"אותם" בלשון רבים, מיעוט רבים שני שיבולים :