גור אריה על ויקרא יד:מג

לשון העשות. אבל לא ידעתי לפרש לפי זה מלת "את", דלא יתכן להיות בא אחר לשון נפעל . ועוד, דאם הוא לשון נפעל, היה ראוי להיות הקו"ף בקמץ , ולא (בפתח) [בשוא]. ורש"י פירש דהוא לשון 'העשות' , מפני הה"א דהיא בחיריק, שאם היה לשון הפעיל היה ראוי להיות הה"א בפתח . וקשיא, דמאי אולמא , דהשתא דהוא לשון נפעל קשיא הקו"ף, דהיה ראויה להיות הקו"ף בקמץ. ועוד, דכאן שנוים ב' ; הקו"ף דהיא בשוא, ומלת "את" שבא אחריו , ויש לומר, דסובר דיש לדמות אל "הטוח" שהיא לשון נפעל. וכך יש לפרש "ואחר הקצות" שהקצו את הבית , וכן פירש רש"י אצל "ויושב את משה ואהרן" (שמות י, ח), כמו שפרשנו למעלה (שם אות ז) :

יכול חוזר בו ביום וכו'. פירוש, אם הקצה את הבית וחלץ וטח – [ו]באותו יום שב יהיה טמא, ובכלל "ואם ישוב הנגע ופרח" הוא, דצריך נתיצה (פסוק מה), לכך אמר תלמוד לומר "ושב" (פסוק לט) "אם ישוב" (כאן) לגזירה שוה, שאין החוזר בו ביום טמא, דשמא בסוף השבוע יסור הנגע. דכל שבא (בסוף) [בתחילת] השבוע, ולא נמצא הנגע , אף על גב דבתחילת השבוע היתה הנגע, כאילו לא היתה קרינן ביה: