גור אריה על ויקרא יב:ז

מלמד שאין מעכב לאכול. בפרק כל הזבחים (זבחים ריש יט ע"ב) למדנו מן "וטהרה" דכתיב בקרא – דמכלל שהיתה טמאה, והיינו על כרחך לענין אכילת קדשים, דלתרומה – מיד כשהעריב שמשו אוכל בתרומה . ולמדנו מן "והקריבו" דאין מעכב אלא אחד מהם וכו':

ואיזה וכו'. ואם תאמר, ולכתוב רחמנא "וכפר" ולא בעי "והקריבו", דהוי משמע דמי שהכפרה תלויה בו, ואין זה קשיא, דאי לא כתב "והקריבו" הווה אמינא ד"וכפר" קאי על עולה גם כן, לפי שבעולה כתיב (לעיל א, ד) "ונרצה לו לכפר עליו" , אך השתא דכתיב "והקריבו" דמשמע חדא, יותר יש לאוקמי בחטאת, שהיא מכפרת כפרה שחייב להביא לכפר , לאפוקי עולה, אף על גב שמכפרת, אינו חייב להביא כפרה . ואם תאמר, דלא לכתוב "וכפר עליה", דהא על כרחך בחטאת משתעי, דאי בעולה "והקריבו" למה לי, דהא כאשר הקריב העולה כבר קדמה לה חטאת (רש"י פסוק ח), וכבר הקריב שניהם , ויש לומר, דהווה אמינא דקרא פירושו "והקריבו" איזה שיהיה, אם הקריבו מותר לו לאכול בקדשים, ונפקא מיניה, שאם בדיעבד הקריב העולה קודם החטאת דמותר לו לאכול בקדשים, אבל השתא דכתיב "וכפר עליה", אם כן "והקריבו" בחטאת משתעי:

וטהרה וכו'. פירוש, מנא לן לומר דהיא אסורה לאכול בקדשים – עד שיאמר הכתוב שאין מעכב כו' , קאמר "וטהרה" 'מכלל וכו":