גור אריה על ויקרא יא:יא

לאסור את עירוביהן. אם יש בהן בנותן טעם. והא דתניא בתורת כהנים 'כמה יהא בו ויהא אסור, עשר זוז ביהודה, שהן עשר סלעים בגליל בגרב שמחזיק סאתים , רבי יודא אומר רביעית בסאתיים , רבי אמי אמר אחד בשש עשר , עד כאן , על כרחך ציר דג טמא שאני , דמפני שהציר חריף נותן טעם הרבה , לכך אפילו לא הוי רק מעט בגרב – נקרא שיש בו טעם ציר. ובהא פליגי תנאי; למר, טעם הוי בהכי, ולמר – בהכי, ולעולם השיעור הוא בנותן טעם:

לרבות יבחושין שסננן. פירוש, אף על גב דקרא לא אסר אלא שרצים הגדילים בימים ובנחלים, ולא שבבורות וכלים, שהשרצים הגדלים בהם מותרים (חולין סו ע"ב), אפילו הכי אם סיננו אותן, ופירשו מן המים על גבי כלי או על שאר דבר, הם אסורים (חולין סוף סז.). ומפני שאמר הכתוב "מבשרם לא תאכלו", ולא הוי צריך למכתב "ואת נבלתם תשקצו" , לא בא אלא לרבות יבוחשין שסננן (כ"ה ברא"ם) :