גור אריה על שמות כב:ד

כי יבעיר יוליך בהמותיו. אף על גב שאין חילוק בין שיוליך שם בהמותיו או הלכה מעצמה, כדאיתא בפרק קמא דבב"ק (ג.), נקט רש"י לישנא דקרא, דכתיב "יבעיר", דמשמע לשון הפעיל (כ"ה ברא"ם). ובגמרא (שם) יליף מן "וביער", דאף על גב דאזלא ממילא , ויליף רגל מיניה . ואף על גב דכתיב "כי יבעיר איש שדה", והוי ליה למכתב 'כי יבער בשדה' , הכתוב קרא ההיזק "ובער" מפני שהוא עושה ההיזק על ידי הולכת בהמתו , כאילו כתיב 'כי יזיק איש שדה או כרם על ידי הולכת בהמתו':

ופירשו רבותינו ושלח הוא נזקי מדרך כף רגל. שקרא הכתוב 'שלוח' לשון נופל על לשון , מפני כי ההיזק הוא על ידי ההליכה שהולכת בשדה ודורכת אותה ברגליה, ושייך אצל הליכת הרגל 'שלוח', כדכתיב (ישעיה לב, כ) "משלחי רגל השור והחמור". וכן השן נקרא "וביער", אף על גב דלשון "וביער" לפי פירוש רש"י לשון בהמה 76 , כתב לך בכאן לשון "וביער בשדה אחר", לשון הנופל על השן, ששייך לשון זה עליו, דכתיב (מ"א יד, י) "כאשר יבער הגלל עד תומו", והוא השן . ובפרק קמא דבב"ק (סוף ב ע"ב) מפורש דרשות מקראות אלו:

בשדה של איש אחר. דאין לפרש כמשמעו שיש כאן שתי שדות, דכן משמע "בשדה אחר" מן השדה הראשון , דאין כאן אלא שדה אחת, לכך הוצרך להוסיף 'בשדה איש אחר', וקאי הך "אחר" על איש, לא על שדה:

שמין את הנזק וכו'. אבל לא שיתן טוב תחת רע , דאם לא כן מאי אהני ליה שיתן לו מיטב, הרי צריך שומא , דודאי שמין לו , ואהני לו דניחא ליה לאדם במיטב, אף על גב שהוא מועט :

ואם בא לשלם קרקע וכו'. אבל אין מוכרח לשלם לו קרקע, דהא מרבינן "ישיב" (לעיל כא, לד) לרבות אפילו שוה כסף ואפילו סובין (ב"ק ז.), וילפינן בפרק קמא דבב"ק (ה.) כל אבות הנזיקין זה מזה , אלא הא דקאמר "מיטב שדהו" היינו כשבא לשלם קרקע – ישלם מיטב, אבל כשבא לשלם מטלטלין – משלם אפילו סובין. ומה שאמרה תורה כשבא לשלם קרקע ישלם דוקא מיטב, ואילו מטלטלין מצי לשלם מכל מילי אפילו סובין, מפרש בפרק קמא דבב"ק (ז ע"ב) דמטלטלין כל מילי מיטב הוא, דאי לא מזדבין הכא מזדבין במקום אחר . ומה שאמר 'מיטב שדותיו' , מפני שמשמע יקח המיטב מן השדה , ואין דרך בני אדם ליקח רק שדה שלימה , לכך פירש 'מיטב שדותיו', כלומר השדה הטובה בכולם: