גור אריה על שמות כא:יד

והשוגג. כלומר אותו שוגג דלא סגי ליה בגלות, כלומר שוגג דהוא קרוב למזיד (כ"ה ברא"ם), כגון הנכנס לחנות של נגר ונתזה בקעת וטפחה על פניו , דלא סגי ליה בגלות , כדאיתא בפרק המניח (ב"ק לב ע"ב), והווה אמינא כיון דלא סגי ליה בגלות יהא חייב מיתה . אי נמי, באומר מותר, שסובר שמותר להרוג, דזה נקרא גם כן קרוב למזיד באלו הן הגולין (מכות ט.) , ואינו בר גלות :

אם היה כהן רוצה לעבוד עבודה וכו'. ואין להקשות מהיכי תיסק אדעתיה שתהא עבודה דוחה רציחה, דהאי עשה והאי עשה , דהווה אמינא דהא שבת שדוחה הרציחה, שאם הרג אין ממיתין אותו בשבת (יבמות ו ע"ב), אפילו הכי עבודה דוחה את השבת, דהרי עושה עבודה בשבת , אינו דין שתהא עבודה דוחה את הרציחה הנדחת מפני השבת , ולכך צריך קרא. והקשו התוספות בפרק קמא דיבמות (ז.) ובסנהדרין (לה ע"ב) דלמה לי קרא "מעם מזבחי תקחנו למות", והלא גברא דלא חזיא לעבודה, כדאמרינן (ברכות לב ע"ב) כהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו, שנאמר (ישעיה א, טו) "ידיכם דמים מלאו", כל שכן עבודה , ותרצו התם דוקא לישא כפיו, דהוא מצוה דעושה בידים, אין לעשות, דאין קטיגור נעשה סניגור , שהרי הרגו בידיו, אבל עבודה לא. וכל הסוגיא דשייך לזה היא בפרק קמא דיבמות (ז.):