גור אריה על דברים טו:ט

תלמוד לומר ולא יקרא. פסוק זה בפרשת כי תצא (להלן כד, טו) הוא, אף על גב שהכתוב הוא בשכיר יום , אין חילוק ביניהם, שהרי התורה הזהירה על שניהם – לזה ליתן דרך צדקה (פסוק ח), ולשכיר יום מפני שכירותו . ומכל שכן הוא, שהרי שם כתיב "כי עני הוא ואליו הוא נושא נפשו" , ואפילו הכי אינו מצוה שיקרא אל ה'. ולא שיהיה פירושו שהכתוב (שם) מצוה לו שלא יקרא אל ה', דאם כן מאי כתיב בתריה (שם) "והיה בך חטא", אלא שכך פירושו, כי "ולא יקרא" משמע תמיה, וכי לא יקרא עליך אל ה', ואם היה מצוה לא שייך לומר דרך תמיה , ומזה משמע שאינו מצוה: