גור אריה על בראשית ט:ג

כירק עשב שהתרתי לאדם הראשון וכו'. ואם תאמר לא לכתב "כירק עשב", שהרי כבר כתיב "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה", ויש לומר דאי לא כתב "כירק עשב" הוא אמינא דווקא כשמתה הבהמה מאיליה אז מותר לאכלה, אבל להמית ולאכלה – לא, לכך כתב "כירק עשב" כמו שהירק אין חילוק, דלעולם מותר לאכול. אבל קשה דהא כיון שאסר לאדם אבר מן החי (סנהדרין נו ע"ב), שמעת מינה שאם מתה אפילו לאדם שרי, וממילא כאשר התיר לנח – התיר לו להמית גם כן, ואם כן "כירק עשב" למה לי, לכך נראה שלא התיר שום בשר לאדם, אפילו אם מתה מעצמה, ואף על גב שאדם נצטווה על אבר מן החי בפסוק "ויצו על האדם", היינו שלא יאמר דוקא בשר מן הבהמה שמתה דאסר, אבל אבר שנפרש מן החי – כיון שפירש מן הבהמה בחייה אין שם בשר בהמה עליו, ויהיה מותר, לכך הוצרך להזהיר על אבר מן החי. אי נמי שאם כתב "כל אשר חי לכם לאכלה" הוא אמינא "חי" דווקא, ולא ירק, הוצרך למכתב "כירק". ולא מצי למכתב 'ירק וכל חי לכם לאכלה', שהרי ירק כבר נתן לאדם (לעיל א, כט), ולא שייך בו עתה 'נתינה', לכך כתב "כירק עשב":