גור אריה על בראשית ח:ד

והוא ז' לכסלו שבו פסקו הגשמים. כי לירידת הגשמים אי אפשר לומר, שאם כן תהיה מנוחת התיבה בי"ז באייר, ואי אפשר לומר, שהרי היו תגבורת המים עד ר"ח סיון (רש"י פסוק ג), ולא תהא נחה תוך ימי התגבורת (כ"ה ברא"ם):

למדת שהיתה משוקעת וכו'. ואם תאמר ואיך יתכן זה דלא היה חסר רק ארבע אמות לט"ז ימים, דהא באב נראו ראשי ההרים (פסוק ה), ובראש חודש תשרי חרבו המים (פסוק יג), ולפי זה לא חסרו המים רק ט"ו אמה לס' יום, ולא יהיה אם כן שום הר בעולם רק ט"ו אמה, ויש לומר בודאי מתחלת חסרון המים לא נחסרו המים רק מעט מעט, כי אין כח באויר ליבש ולחסר, אבל כאשר כבר התחילו לחסור הרבה, בסוף יתוסף מאד לחסור. והא דקאמר שהיתה משוקעת י"א אמה, אף על גב דהשתא יש לומר דהרבה מזה היתה משוקעת, ותהיה חסרון המים בי"ו יום עד י"ז יום בסיון רק אמה, ואחר כך עד ר"ח אב י"ד אמה, ויהיה התיבה משוקעת במים י"ד אמה, אלא מה שאמרו ז"ל (ב"ר לג, ז) שהתיבה משוקעת במים י"א אמה רוצה לומר דפחות מזה אי אפשר, אבל יותר מזה לא ידענו, דאפשר דהיתה יותר משוקעת, אבל 'תפסת מרובה לא תפסת, תפסת מועט תפסת' (ר"ה ד ע"ב), לכך נקט י"א אמה. ועוד כי קודם שהיו ההרים מגולים אין חילוק, והיו המים נחסרים בכל יום בשוה, רק שאחר שנראה ראשי ההרים אז היה היובש קצת גובר, והיה תמיד מוסיף והולך בשביל ההרים הגבוהים שלא היה שם מים, ובכל מקום שאין מים החורב גובר שם, ולכך עד שנראו ראשי ההרים שלא היה שום חורב בעולם – היה חסרון המים בשוה, עד שהיו נראים ראשי ההרים, והתחיל להיות יובש בעולם, מאז כל יום ויום היה מוסיף היובש: