גור אריה על בראשית ח:א

זה השם מדת הדין ונהפך לרחמים והוא כמו כשוך חמת המלך. והפך הפירוש לפרש "וישוכו" ואחר כך "ויזכור", לפי שפירש למעלה שנהפך מדת הדין לרחמים – הביא ראיה לדבריו שהיה כעס לפניו ועתה נהפך לרחמים, שהרי כתיב "וישוכו" – שכה מרתיחתו (כ"ה ברא"ם):

זכות שלא השחיתו כו'. וכתב הרא"ם שזהו לפי הלשון שהם השחיתו מעצמם (רש"י לעיל ו, ז), אבל אם לא השחיתו מעצמם אלא הם היו מרביעים מין על שאינו מינו – אם כן ממילא אותם שלא נעבד בהם העבירה לא היה להם זכות, אלא שלא נעבד בהם עבירה. וכבר התבאר (לעיל ו, יב, אות י) שאין זה נכון, דלהך לישנא שהאדם היה מרביע הכל – היינו בתחילה, אבל כשהרגילו לעשות – היו מעצמם באים על שאינן מינם, ומכל מקום לא נחשב להם לחטא כיון שהרגיל אותם האדם, והאדם הוא הגורם, ואלו שהיו בתיבה אף על גב שהרגילו אותן להיות נזקקין לשאינו מינן – לא קבלו הרגל, וזה זכותן:

רוח תנחומין. מפני שלא יתכן לפרש "על הארץ" כמשמעו, שהעברה רוצה לומר שעבר ממקום למקום בעלמא, וההעברה אינו פועל נגוב המים, והוי למכתב 'וישב רוח', שכאשר הרוח נושב הוא מייבש המים, לא ההעברה ממקום למקום: