גור אריה על בראשית ו:ג

לא יתרעם ויריב רוחי עלי כו'. ויהיה "ידון" לשון ריב כמו "מדון" (ירמיה טו, י). אך מה שכתוב אחר זה 'הנה רוחי נדון בקרבי אם להשחית אם לאו' משמע מזה כי "לא ידון" הוא מלשון שהוא דן בדבר אם להשחית אם לאו, וצריך לומר דהאי 'נדון' הוא לשון מדון גם כן, כי כל דבר ספק ויש הכרע לכאן ולכאן – זה נקרא "מדון" בשביל שאינו שוקט, לפיכך אמר 'רוחי נדון' לא אמר 'רוחי דן בקרבי':

לעולם לאורך ימים. ואין לומר כמשמעו, בשלמא אם פירוש "לעולם" כמו 'לאורך ימים', הוי שפיר דכשלא יבא עליהם הפורענות אם כן "ידון רוחי" לאורך ימים, אבל אם לא יפרע עכשיו בשביל זה אין הוכחה שידון רוחי לעולם, שאין כאן רק המשך הפורענות שלא יבא מיד, אבל אין זה לעולם, לכך פירושו כמו 'לאורך ימים':

בשגם זאת בו שהוא בשר וכו'. הקשה המזרחי דמשמע דעיקר שהיה מקפיד לאבד היינו על כלל המין, וכן כתיב "לא ידון רוחי באדם" דמשמע כלל האדם, ואם כן לא היה ראוי שיהיה מכניס מכל מין ומין לקיום המין, אחר שהשם יתברך הקפיד על כלל המין לאבד אותם, ואין זה קשיא, שכאשר הביא הקב"ה המבול כאילו כל המין בטל, כי שנים שהם בלבד בתיבה ואינם פרים ורבים בתיבה (רש"י להלן ח, יז) – אין זה מין כלל, עד שיצאו מן התיבה וקבלו עליהם להדבק במינם דלא ישחיתו דרכם (רש"י שם שם יט), וכאשר כלה המין כאילו ברא השם יתברך המין מחדש: