גור אריה על בראשית ו:יא

לשון ערוה וע"ז. ועל כרחך שניהם, דהי מנייהו מפקת (ב"ק ג.), ולפיכך קרא אתא לתרווייהו. ומה שכתוב לבסוף "וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר", היינו מפני שעל ידי עריות בא להם המבול, כמו שפירש (רש"י פסוק יג) 'כל מקום שאתה מוצא זנות וכו'. ונראה מה שלא נקרא השחתה רק ערוה ועבודה זרה, מפני שיצר הרע המסית האדם לרע אינו אלא בשביל אלו, דיש יצר הרע לעריות ויש יצר הרע לעבודה זרה כדאיתא במסכת יומא (סט ע"ב) ובפרק חלק. ובכמה דוכתיה אמרו תרי יצרא הוי – יצרא דעבודה זרה ויצרא דעריות, ומפני שהיצר הרע הוא לאלו שנים דווקא נקראו 'השחתה', כי מאחר שהוא נסת אל הדבר שהוא רע – הוא נשחת, כי דבר שהוא רע הוא נשחת, לכך נאמר (דברים ד, טז) "פן תשחיתון" על עבודה זרה, ועל עריות "כי השחית כל בשר", ורוצה לומר שהלך אחר יצר הרע ונעשה רע, וזהו השחתה. ועוד כי המשחית הוא יצר הרע, עולה ומשטין ויורד ומקטרג, ולפיכך אלו שנים שהיצר הרע יש בהם שהוא השטן המשחית – נקראו 'השחתה':

חמס גזל. אף על גב שחילוק גדול יש בין גזל לחמס, דאמרינן (ב"ק סב.) מה בין גזלן לחמסן – גזלן לא יהיב דמי, חמסן יהיב דמי, פירש הרא"ם דלשון התורה לחוד ולשון חכמים לחוד (חולין קלז.). ואינו מיושב, דלמה הכתוב משנה לכתוב "חמס" ולא כתב גזל, ואונקלוס תרגום 'חטופין', דמשמע חטיפה בלבד ולא גזל ממון, ויראה שהוקשה לרש"י – וכי אנשי דור המבול היו יראים את ה' שהיו נותנים דמים, דודאי לא היו יראים אלקים, אלא האי "חמס" הוא שגזל ממנו בלא דמים, ומה שכתוב בקרא "חמס" היינו שלפי האמת היה חמס, שמכח שכל (ה)אחד היה גוזל את חבירו, ואם גזל אחד מן חבירו וחבירו היה גם כן גוזל אותו – הרי היה לו דמים תחת מה שלקח ממנו, והרי הוא חמס. וזהו שנאמר "ותמלא הארץ חמס" שהרבה היו חומסין, זה מזה וזה מזה, עד שהיה הגזל – חמס. ומה שכתב רש"י 'גזל', היינו שהגוזל לא כוון שיהיה זה חמס, שגזל ממנו בין שהיה לו תמורת אותו חפץ דמים או שלא היה לו, לעולם היה גוזל, ולפיכך קרא 'גזל', אלא שהאמת הוא שהיה זה חמס בלא כוונתו: