גור אריה על בראשית ה:לב

כבש הקב"ה מעיינו וכו'. וקשיא תינח דכבש מעיינו עד ת"ק אם יהיו רשעים, אבל שמא יהיו צדיקים למה כבש מעיינו עד ת"ק, ואין לומר דמשום רשעים הוצרך לכבוש מעיינו עד ת"ק, דאם כן למה הוצרך לומר 'ואם יהיו צדיקים יהיה צריך להרבה תיבות', תיפוק ליה משום שהיו רשעים בלבד היה כובש מעיינו, אלא משום רשעים לבד לא היה כלום, ונראה לומר דודאי עיקר הטעם דכבש מעיינו בשביל שלא יוליד רשעים, אך הוקשה דשמא יהיו צדיקים, ולעולם מדת הטובה יותר ממדת הרע (סוטה יא.), והיה ראוי שיהיה מכריע שמא יהיה צדיק נולד – לחשש שמא יהיה רשע, לפיכך קאמר דאף אם יהיו צדיקים יש בזה קצת רע, דצריך לעשות הרבה תיבות, ולפיכך לא היה ראוי להכריע: ובמדרש רבה (ב"ר כו, ב) 'ר' יודן אומר מה טעם שכל הדורות הולידו למאה ונח לת"ק, אמר הקב"ה אם רשעים הם יאבדו במבול (ויהיו) [ויהיה] רע לצדיקים, ואם צדיקים הם אטריח כו', ר' נחמיה אומר אפילו יפת הגדול לא היה ראוי לעונש עד שנתיים אחר המבול' עד [כאן]. ולדעת רש"י צריך לומר דר' יודן ור' נחמיה לא פליגי, שהרי רש"י חבר שתי הדעות יחד. והרא"ם תירץ דפליג ר' נחמיה אדר' יודן, דלר' נחמיה לא היה טעם שכבש הקב"ה מעיינו רק בשביל ספק רשעים שמא יהיו רשעים, אבל בשביל שיהיו צדיקים ויצטרך לכמה תיבות לא חייש. ודוחק גדול הוא דבשביל טעמא יתירה שנתן ר' יודן שאם יהיו צדיקים יצטרך לתיבות הרבה – יהיה חולק עליו, אבל בודאי ר' נחמיה פליג, כי לדעת ר' יודן כדי שלא יולד הרבה בנים כבש השם מעיינו, ואחר שהתחיל להוליד אם היו לו בנים רשעים היו בני עונשין ולא מהני כבוש מעיין, רק שלא יהיו לו הרבה בנים. ואלו ג' בנים – זכות נח וזכותן גרם שלא חטאו, ואם לאלו שלשה עמד זכותן – לא עמד זכותן להרבה בנים. ולדעת ר' נחמיה היה כובש מעיינו כדי שלא יהיה אפשר שהגדול בבניו בן עונשין. ורש"י כתב אליבא דר' נחמיה, כי אף לר' נחמיה צריך לומר שאם היה לו בנים רשעים היה רע לצדיק, דאם לא כן יוליד בנים מיד ואף אחר שיהיה בן ת"ק, ואז אותן שנולדו אחר שהיה בן ת"ק לא יהיו בני עונשין, אלא שהיה רע לצדיק כדלעיל, ולא קשיא: ומה שאמר שקודם מתן תורה לא היה ראוי לעונש אלא אם כן היה בן ק', יש להקשות למה נענשו ער ואונן בידי שמים (להלן לח, ז-ט) ולא היו בני מאה, ויש לתרץ שבית דין של מעלה אין מענישין, אבל עונש הקבוע לחטא שהמוציא שכבת זרע לבטלה עונשו מיתה בידי שמים כדאיתא בפרק כל היד (נדה יג.), וכיון שאין צריך דין, שזה דינו קבוע, חייב מיתה. דאם לא כן אחר מתן תורה בית דין של מעלה עד כ' שנה אין מענישין (שבת פט ע"ב) – אם אוכל חלב לא יהא חייב מיתה בידי שמים או כרת, אלא כמו שאמרנו:

והלא יפת הוא הגדול. כמו שהוכיח לקמן בפרשת נח גבי "אחי יפת הגדול" (להלן י, כא):