גור אריה על בראשית לח:יא

דוחה היה אותה בקש וכו'. פירוש דסיפא דקרא משמע כי לא רצה ליתן אותה לשילה לאשה, והוא אמר לה "שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שילה בני", משמע כאשר יגדל שילה רוצה ליתן אותה לו לאשה, אלא הא דקאמר "עד יגדל שילה" היה דוחה אותה בקש (כ"ה ברא"ם). והקשה הרמב"ן למה היה דוחה אותה בקש ולא אמר לה מיד כי אינו רוצה שתהא לו לאשה מחמת שמוחזקת למות אנשיה, ואולי יש לתרץ שלא היה רוצה יהודה שתנשא לאחר מפני שאין זה כבודן של בניו המתים, לכך היה דוחה אותה בקש. ולפיכך תקנו חכמים (כתובות נב ע"ב) לאלמנה מזונות בבית אישה שתשב באלמנות כך משום כבוד בעלה. אי נמי משום אסור ייבום לכך לא אמר לה שתלך להנשא לאחר, ואף על גב דהשתא נמי לא היה מייבם אותה – מכל מקום לא היתה לאיש זר גם כן, אלא היתה יושבת כך באלמנות, ולא היה דוחה מצות ייבום עד שהיתה לאיש זר. ומה שפירש רש"י כי בשני פעמים איכא חזקה ואילו בשור המועד בעינן ג' פעמים, דבפרק הבא על יבמתו (יבמות סד ע"ב) מוכח דבנשואין קיימא לן כרבי דבשני פעמים איכא חזקה, ובשור המועד קיימא לן כחכמים דבעינן ג' פעמים: